היום כמעט שאין לגיטימציה לומר זאת: זו לא עמדה פופולרית – לא בתקשורת ולא בזירות שבהן מתנהלים רוב הדיונים הציבוריים. אבל דווקא משום כך חשוב להבהיר: לישראל יש את היכולת להכריע את חמאס. ואם הלחץ הצבאי יימשך – היא תכריע את הזרוע הצבאית שלו ותמוטט את יכולותיו השלטוניות. ללא הישג זה, לא תיתכן אלטרנטיבה אחרת לשינוי המציאות, ואזרחי מדינת ישראל, בדגש על תושבי עוטף עזה, ימשיכו לחיות תחת סכנה ממשית.
המצדדים בהפסקת המלחמה אינם מספקים הסברים שמניחים את הדעת כיצד יהיה אפשר למנוע את המשך השליטה של חמאס בעזה, וכיצד יהיה ניתן לא לחזור למציאות טרום 7 באוקטובר. מתגבש הלך רוח כאילו המאמץ הצבאי אינו אפקטיבי וחמאס מוצג באור דמוני – כאילו אינו ניתן להכנעה.
זו גישה שמציגה מציאות חלקית וממעיטה בהישגים: רוב הנהגת חמאס חוסלה, אלפי מחבלים נהרגו, הפיקוד הבכיר נפגע קשות, יכולות הירי נחלשו, המימון הופסק, והברחות מציר פילדלפי נעצרו כמעט לחלוטין. גם שליטתו על הסיוע ההומניטרי מתערערת.
החזרת החטופים היא יעד עליון – מוסרי, לאומי ואנושי. ישראל כבר הוכיחה שהיא מוכנה לשלם מחירים כבדים לשם כך. הטענה ש“נחזיר את החטופים ואז נחזור להילחם” יוצרת אשליה מסוכנת – ברגע שתושג עסקה עם התחייבות ישראלית וערבויות בינלאומיות להפסקת המלחמה – יהיה קשה עד בלתי אפשרי לחזור ולפרק את חמאס. ארגון הטרור ינצל את הזמן וישתקם במהירות. חזרה ללחימה לאחר שחמאס ישתקם תצריך השקעה מחודשת של כוחות, ועלולה לעלות בחיי חיילים רבים. לטענה נוספת, שלפיה לא ניתן לעקור את רעיונות חמאס האידיאולוגיים והדתיים, יש להתייחס באופן ישיר: קשה, ואף בלתי אפשרי, לבטל אידיאולוגיה דתית קיצונית מן השורש. אולם גם רעיונות מסוכנים מהווים איום רק כאשר ניתנת להם תשתית ארגונית, חימוש והיתכנות מבצעית.
הטענה ש”מה שלא הצלחנו להשיג בשנה וחצי – לא יקרה” מתעלמת מאופי המערכה. זהו עימות מול ארגון גרילה המשתמש באוכלוסייה אזרחית. אין כאן הכרעה מהירה – אבל יש שחיקה שיטתית, פירוק מנגנונים ויצירת רצף של אלפי הישגים, שמצרפם יחד יביא לשבירת יכולותיו הצבאיות של חמאס ולנסיגה מדרישותיו להפסקת מלחמה ולשימור שלטונו בעזה.
נכון להזכיר את הטעויות שלנו: אי-ניתוק של שליטת חמאס מהסיוע, העיכוב בתפיסת ציר פילדלפי, והעדפת תפיסת הפשיטות על פני שליטה מבצעית רציפה בשטח.
גם בזירה הצפונית ראינו תופעה דומה: הערכת חסר של ישראל והעצמה של חיזבאללה. התחזיות האפוקליפטיות לא התממשו – וחיזבאללה ספג פגיעות קשות ונסוג לבסוף מדרישותיו.
הוויכוח הוא לא רק על אסטרטגיה – אלא על גישה: האם ישראל מאמינה בעצמה? ביכולת שלה, בסבלנותה ובנחישותה? המאמץ הנוכחי הוא לא “עוד סבב” – הוא אחד מרצף מהלכים שביכולתם לשנות מציאות. הכרעת חמאס היא מהלך רב-שנתי. ברור שהמאמץ הצבאי הוא רק אמצעי. נדרשת אינטגרציה של מאמצים מדיניים, אזרחיים, דיפלומטיים וכלכליים – שתכליתם לתרגם את ההישגים הצבאיים לשינוי בר-קיימא. כל הסדר מדיני חייב לכלול את החזרת כל החטופים, סיום שלטון חמאס, פירוז הרצועה, שליטה בציר פילדלפי וברצועת החיץ, ופיקוח ישראלי על שיקום עזה. שימור השליטה הביטחונית בעזה הוא חיוני. ללא הישג צבאי ברור יהיה קושי להניע מהלכים מדיניים ובינלאומיים שייצרו מציאות אחרת. כל עוד חמאס ממשיך לשלוט – לא תקום אלטרנטיבה אמיתית.
הכותב הוא תא”ל (במיל'), לשעבר מפקד חטיבת כפיר וראש מטה פיקוד צפון. כיום מנכ"ל אשבל, חברה לניהול פרויקטים אסטרטגיים
הטענה ש"מה שלא הצלחנו להשיג בשנה וחצי – לא יקרה" מתעלמת מאופי המערכה. אין כאן הכרעה מהירה
