עוד לפני שריקת הסיום לעונה הנוכחית העגומה, זו שמכבי חיפה הייתה מעדיפה למחוק מספר ההיסטוריה שלה, אלפי האוהדים כבר בדריכות גדולה לעונה הבאה. זו תהיה עונה שתגדיר את עתיד המועדון לשנים הקרובות, לא פחות. החשש של הקהל הוא שהקבוצה לא תעצור בירידה, ותחזור ללופ שהתחיל ב-2012. עשור יבש היה לה מאז, שכלל תקוות חדשות בתחילת כל עונה עד שהאמת התגלתה באמצע הליגה.
למכבי חיפה אין לגיטימציה להישאר שקועה בבאסה, והיא חייבת לשרטט בהקדם קווי פעולה. הבעיה היא שהכל מעורפל בתקופה שבה יש צורך בבהירות כדי לתכנן מחדש – אין עדיין מאמן או יעדי רכש ברורים. הדבר לא דומה לתקופת מסאי דגו, שבה אפשר היה להחליק על סגנות אחרי שלוש אליפויות ואפילו לקחת דברים חיוביים. הפעם מדובר בכישלון מהדהד שדורש מהפכה.
יומרני לחשוב בכלל על אליפות בעונה הבאה, אבל כדי להתקדם, צריך לגעת בנקודות הכי בוערות: הכרחי לרענן את מצבת הזרים שכשלו. אולי רק עבדולאי סק וקסנדר סברינה ראויים להישאר; כל חוליית הקישור צריכה להתחלף (חייבים לשים לב לנסיגה של המנוע עלי מוחמד); אין מנוס מחיפוש פתרון לבעיית השוער, התפקיד הכי משמעותי בכל קבוצת צמרת. לא הכוכבים העלו את אינטר ופ.ס.ז' לגמר הצ'מפיונס, אלא זומר ודונארומה; שאלת דיא סבע – מקצועית, הוא צריך להישאר, אבל כדי להצליח הוא יצטרך את המעטפת הרגשית, כולל יחסי הגומלין עם האוהדים; וגם: האם כדאי לתת צ'אנס לשילוב של דין דוד וגיא מלמד?
ליאור רפאלוב, לטעמי, פרש שנה מוקדם מדי. הוא עדיין נחוץ במגרש. אבל עכשיו יש לו משימה אחרת כראש מערך הסקאוטינג – יש לו קשרים מעולים בבלגיה, וגם הבנה עמוקה של צורכי הקבוצה. כמה שהניסיון שלו יהיה חשוב.
עשרות אלפים בסמי עופר מצפים למכבי חיפה אחרת. השינוי חייב להתחיל באופן מיידי.
