"יוֹדֵעַ כָּל שַׁעַר עַמִּי כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ" (מגילת רות, ג', י"א)
בחג שבועות קוראים את מגילת רות, הגיורת הראשונה שממנה קמה מלכות בית דוד. בבסיס העלילה שתי נשים פורצות דרך בחברה חקלאית פטריארכלית, תושבת חוזרת וכלתה, שבתושייה ובניצחון הרוח מחזירות לרשותן את אדמותיהן. דמותה של נעמי אהובה בזכות תחכום וכוחות הנעה נשיים, רות מייצגת נדיבות ומסירות יוצאות דופן למשפחה, ושתיהן כצמד בועטות במיתוס החמות והכלה כחתול, עכבר ושדה מוקשים לגבר שיעז.
מלחמת חרבות ברזל הדגישה את הנשים כציר הבית, אלה שאורגות כבר שנה ושמונה חודשים בין חלקי הפאזל החסרים לשלם מטולא, כשכל יום הוא מאבק לשמור על שפיות בזמן שהלב דואג לרחוק. כלות וחמיות (כן, ככה קוראים להן בעברית תקנית) מספרות על הקשר ביניהן ועל האתגרים שבחזית בית המילואימניק.
אוריה כהן וחמותה ויויאן כהן: "לא מובן מאליו"
בשעה 6:29 בבוקר 7 באוקטובר מדינת ישראל התעוררה לצרימת אזעקה – ואוריה כהן (33), מנהלת חוויית עובד בהייטק, לציר ראשון בדרך ללידת מיכאל. באותן שעות היה לצידה בעלה יובל, עם צו 8 ביד.
"לדעתי האירועים והדיווחים זירזו את הלידה. זה היה מלחיץ", היא מספרת, "בבית הייתה אחייניתי עם בתי הפעוטה יהלי, בין אזעקה לאזעקה. בית החולים איכילוב היה שרוי בדריכות ואפוף באי-ודאות. יובל איש יחידת סיירות בכשירות גבוהה מאוד, ומיד למחרת ברית המילה חבר לצוות שלו בעזה. לאורך חודשים הגיע רק לאפטר פה ושם.
"הייתי כאובה מהלידה, חרדה, שבורה, עם פעוטה, תינוק בן יומו וכלבה, מתנודדת בלילות לחדר המדרגות באזעקות. לא הייתי בטוב, לא היה לי כוח לקום, לבשל, והדברים הלכו והידרדרו עד כדי נזיפה מהגננת של יהלי על הופעה בציבור בפיג'מה. הרבה פעמים אני אומרת תודה לאל על הקיום של ויויאן בחיי באותה תקופה", היא מספרת על חמותה ויויאן כהן, אסתטיקאית ומטפלת אלטרנטיבית. "זה לא מובן מאליו. היא גרה במרחק עשר דקות נסיעה ומאוד עזרה לי. באה, הייתה עם יהלי ומיכאל. כל הסיפורים על כלות וחמיות לא בתוקף במקרה שלנו".
"היה לי קשה מאוד רגשית", נזכרת ויויאן, "דאגתי לבן שלי, לילות ללא שינה. כל התקשורת איתו הייתה עקיפה. אוריה מבחינתי נעשתה כמו בתי, אין פה שאלה בכלל, כל דבר שצריך. יובל במילואים – הדאגה שלי לתא המשפחתי שלהם גוברת".
חן לוגסי נחושתן וחמותה שלומית נחושתן: "לא עוזבת אותך"
בבוקר 7 באוקטובר העיר נדב את אשתו חן לוגסי נחושתן במילים "יש מתקפה", ומיד ארז ויצא מהבית לשלושה חודשים ברצף. נדב, לוחם בסיירת גבעתי, שירת כ-200 ימי מילואים במהלך המלחמה. חן (36), יוצרת תיאטרון, אם לשניים העומדת ללדת בימים אלה, עברה עם שני בניהם לבית השכנים באורנית ליומיים שבמהלכם "ירד לי האסימון", לדבריה.
אם ממגילת רות נצרבה ההכרזה "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין", שלומית נחושתן, החמות מקיבוץ אורטל שבצפון רמת הגולן, הכריזה מצידה "אני לא עוזבת אותך עד שנדב חוזר הביתה" – ועשתה. "היא כלתי האהובה והיה ברור לי שאני שם עבורה", פוסקת שלומית, פנסיונרית של משרד החינוך, "היה צורך מיידי מהמקום הכי פרקטי, ואחריו גם להיות שם בשביל חן ושנעבור את זה יחד. התאחדנו באהבה ובדאגה לנדב".
שלומית עברה לאורנית אל בית בנה וכלתה, שהיה אז יחידת דיור קטנה. "לעולם לא אשכח את היום שהיא אמרה את זה. היא הצילה אותי", משתפת חן. "לא יודעת איך הייתי שורדת את תפעול הבית והילדים ללא מסגרות, תוך כדי שאני מיניקה, חרדה. שמרנו על השפיות זו של זו".
"התקשורת עם נדב הייתה דלה", נזכרת אמו, "והיום-יום התובעני לא השאיר לי מקום לאיום הקיומי שמעל ראשו וראשינו. חן ואני נאחזנו האחת בשנייה". "לדעתי היא תיפקדה בלי שישנה בלילות", מוסיפה חן, "היה רק רגע אחד שבו ראיתי סדק צר במעטה העוצמה של חמותי, כשבתוך פחות משעה הודיעו להם שנכנסים לעזה".
"ובסוף צחקנו שכבר הפכנו להיות זוג... מצד אחד שיחות אל תוך הלילה, מצד שני התקשורת הזוגית הלקונית של 'חסר חלב', 'מי מחזירה אותו מהגן'", מספרת שלומית, "כמו שגרה של זוג שחוק". ואילו חן מתוודה: "בחיים משותפים ביחידת דיור קטנטנה עם פעוטות היו גם רגעי עומס וקרבת-יתר. אבל מדאגה משותפת לנדב אני גיליתי גם אישה מדהימה שקיימת בחיי – וגם את התשתית שממנה צמח בעלי ואבי ילדיי".
שחר מיכאלי וחמותה חגית מיכאלי: "אמי השנייה"
ב-7 באוקטובר שחר ויונתן מיכאלי התגוררו עדיין בתל-אביב עם תמר התינוקת, כמו רבים ללא ממ"ד וללא הבנת הצורך בו. "הבנו מיד שיונתן יגויס ונסענו לבית הוריו מתוך מחשבה שנישאר שבוע", מספרת שחר (30), דיאטנית ואם לשניים משקד. "במהלך הנסיעה נפל טיל עשרות בודדות של מטרים מאיתנו על הכביש, ובתוך שעתיים יונתן אכן קיבל צו 8. עד אותו יום חמותי הייתה עבורי 'אמא של בעלי' ותו לא.
"כבר באותו לילה, עם האזעקות הרבות שהשתלבו בשינה הלא-רציפה של תמר, שמעתי את עצמי אומרת לה 'אם את רוצה תישארי לישון איתי' – ומרגע זה חמותי, בתי ואני ישנו יחד. כמו תחת אבקת קסם נעשינו אם ובת. אני לא מגדירה אותנו חברות, כיום חגית היא אמי השנייה".
"לפני 7.10 אהבתי והערכתי את שחר, ואחרי חודשים של 24/7, היא בתי", נחרצת חגית מיכאלי, מנהלת חשבונות מיהוד. את המיתוס על קשר חמות-כלה והרגישויות שהחתן מהלך ביניהן, שתיהן מכירות. אך בעוד ששחר למדה להכיר את חגית כאדם ולא כסטטוס וראתה בהתנהלותה דברים שרצתה ללמוד ולאמץ, חגית מצידה גילתה חוסן נדיר כאם ללוחם, דאגה לשחר מעשית וראתה אותה באור מלא. "הדאגה שלה כלפיי הייתה אישית", נזכרת שחר, "'את באה איתי היום ליוגה!' 'עכשיו תורך לאכול!' כשהתפרקתי היא הייתה שם בשבילי, משהו בינינו נפתח ועד היום זה כך. אני באה לחגית לבד.
"אני חילונית", היא אומרת, "בימים הראשונים של שהות יונתן בעזה קראתי לעצמי משיר השירים, ובהמשך את מגילת רות. הסתקרנתי, העמקתי בתוכן העלילה באינטרנט, וביני לבין עצמי וליקום סיכמתי על אם-אז פרטי: כשיונתן חוזר בשלום אני מוסיפה לתמר את השם רות". כבר בשבוע הראשון שיונתן יצא מעזה הם ניגשו למשרד הפנים ומימשו את הנדר. "רות זה שם מקסים!" מסכמת חגית, "המחווה הזו נתנה לי תקווה שהכל יהיה בסדר. וזה גם זורם, 'תמרותי'... יש לי קשר מיוחד עם הנכדה הזו, חבל על הזמן. היא משהו-משהו".
נגה גרשוני עמק וחמותה יוספה עמק: "פשוט הייתה שם"
"היחסים בין חמותי וביני היו במצב קטסטרופלי ערב 7 באוקטובר. היה בינינו כסאח אחרי כל לידה שלי וכך היה גם אז, עם שחר שהייתה בת כחצי שנה. כל דבר שאמרה או עשתה עיצבן אותי ברמה כזו שחמי 'לקח אותי לשיחה'", מודה באותנטיות נגה גרשוני עמק (43), ביולוגית ואם לשלושה מרמות מנשה.
עם זאת, את חשיבות המשפחה בסולם הערכים של חמותה יוספה עמק, פנסיונרית מכפר משמריהו, ואת נדיבות ליבה, ראתה והעריכה בעליות ובמורדות. ב־7.10 עצמו שהו כולם בחופשה משפחתית ביוון. יואב, שבשגרה משרת כ־100 ימים בשנה במילואים, עמד בקשר ישיר עם צה"ל. הוא הוטס לארץ והגיע ישירות לחטיבה. שאר המשפחה נתקעה ביוון, והמשמעות היא נגה עם שלושה ילדים קטנים – וחמותה.
"היה לי שידור חוזר מ־73', והפעם כאם", מספרת יוספה, "ראיתי את קצב מניית ההרוגים בתוך שעות בודדות ואמרתי, 'מאז כיפור לא נמנו חללים בקצב כזה'".
המשפחה התחילה בנסיעה בת שלוש שעות לאתונה, שבמהלכה לא יכלו לשתף במידע הזורם ובזעזוע בגלל נוכחות הילדים, וגם שאין בנמצא טיסות ורב הלא־נודע. "הרגשתי בלי מילים את שותפות הגורל בינינו", אומרת נגה, "יוספה פשוט הייתה שם, נוכחת עבורי, אני הרגשתי את ההזדהות". "יואב בני אמר 'נגה תחכה לטיסה', אני אמרתי מיד 'נגה לא זזה בלעדיי מעכשיו'", מוסיפה יוספה, "וזה היה מזל טוב. בגילי, אני כבר לא מתפרקת. דאגתי לבני, אך התחושה הבולטת היא ייאוש".
"בהמשך, בארץ, עם מגבלות גילה או כוחותיה, היא הייתה סופר־נדיבה כלפיי עם זמן, כסף", אומרת נגה, "הגיעה אליי לקיבוץ פיזית או נידבה את מוטי, בעלה, הביאה אוכל... מערכת היחסים בינינו טיפסה למקום טוב. מצב הקיצון הזה, מלחמה, הביא אותנו למיקוד שאיפשר לשתינו לראות מה האחרת חווה. הקשר בינינו השתנה בתכלית".
"מבחינות מסוימות המלחמה הזוועתית הזו תרמה להבנה שלי את נגה ושלה אותי", מסכמת יוספה, "הגענו לרמת יחסים שבה אני יכולה להגיד את אשר על ליבי, כי בעבר הייתי נזהרת בלשוני. מאז 7.10 נוצר מקום לגילוי לב, ובמיוחד כשזה נוגע לנכדים".
