מעבר לכפירה ולאסלאם // מוֹלַאנַא גַ'לַאל א-דִּין מֻחַמַּד בַּלְחִי רוּמִי } מפרסית: אורי מור מלאך } אדרא } 152 עמ'
ג'לאל א-דין רומי (1207-1273), הידוע בכינויו מוולנה, הוא אחת הדמויות ההיסטוריות הנדירות שמצליחות להבקיע את מסך הבערות והרתיעה שחש הציבור היהודי-ישראלי כלפי גיבורי תרבות מוסלמים. אסופות שונות מכתביו המפורסמים של רומי פורסמו על ידי מתרגמים שונים, ורבים צפו במופעי הראווה של הדרווישים המחוללים, חסידי המסדר המוולווי שהוקם לאחר מותו של מוולנה. מחזיקי הלפיד בישראל הם הזוג היפואי השייח' איהאב בלחה ואשתו אורה. הצפייה בהם ובשלושת בניהם (הצעיר היה אז בן שש) לפני מספר שנים, יחד עם אנשי המסדר שלהם, יהודים וערבים כאחד, מחוללים בגלימותיהם הצחורות במחול סיבובי אין-סופי ביום מותו של רומי שחל ב-17 בדצמבר, בערב גשום להחריד, באולם התעמלות ביפו, מלווים בתזמורת משובחת, זכורה לי כחוויה בלתי נשכחת.
הספר המהודר שלפנינו (מהדורה דו-לשונית, עברית-פרסית, קטעי קליגרפיה יפים וכריכה קשה מעוטרת) מכיל קטעים משלושה ספרים שונים של רומי: פיהי מא פיהי, דיוואן שמס מתבריזי והאפיזודה הנפלאה על משה והרועה, הלקוחה מתוך ה'מסנאווי', יצירתו המונומנטלית והידועה ביותר של רומי, שאף כונתה "הקוראן הפרסי". את הספר שלפנינו חותמים ביאורים לשירים, ולבסוף נספח קצר העוסק בקשר בין המסורת הסוּפית (הזרם המיסטי באיסלאם) שאליה השתייך רומי, לקליגרפיה. הספר כולו הוא פנינה: התרגום יפה מאוד, והעריכה (הלשונית והמדעית) טובה מאוד. אפתח דווקא בציטוט מתוך ה'מסנאווי', בסיפור על משה והרועה. "היכן אתה כדי שאהיה למשרתך,/ אתקן נעליך ואסרק שיערך/ כדי שאכבס בגדיך ואקטול כינך", כך אומר הרועה לאלוהים. משה שומע זאת ומזדעזע מן האנתרומורפיזם (הפיכת האל לאדם) הגלוי והבוטה כל כך. הוא נוזף ברועה ללא רחמים ומוכיח אותו על דבריו, הכופרים בעיני משה. הרועה המסכן מכה על חטא ופורש, נזוף ומוכה, מיוסר בשל חטאו. אולם אז נכנס אלוהים לתמונה. בנאום חוצב להבות הוא מוכיח את משה על דבריו הקשים אל הרועה. לכל אדם דרך משלו אל האל. הדבקות הפשוטה והתמסרות הנפש המוחלטת שהציג הרועה אינן פחות טובות מן הלימוד השקדני של המשכיל. את האמת העמוקה הזו הבינו דתות רבות. בהינדואיזם אנו מכירים את דרך הבהקטי, באיסלאם את הסופיות, וביהדות את החסידות. בהקשר זה, רבים זוכרים את סיפורו של שלום אש, 'הצדיק הכפרי', המספר על הנער ששרק בבית הכנסת ביום כיפור כאות למסירותו לאלוהים. בספר אחר, של אורי מור מלאך, 'הפשוט — סיפורים חסידיים באספקלריה צופית', הוא משווה בין קטע זה של רומי (הדיאלוג בין משה והרועה, ובין משה ואלוהים) לבין המקור החסידי ששימש את שלום אש, סיפור מסיפורי הבעש"ט, הקרוי 'החליל'.
שמו של הספר שלפנינו, 'מעבר לכפירה ולאסלאם', לקוח מן השיר הפותח את 'דיוואן שמס תבריזי': "מעבר לכפירה ולאסלאם משתרע מדבר ערבה/ בתוככי מרחביו, אוחזת בנו כמיהה/ עת יודע הסוד מגיע לשם, מרכין הוא ראשו בסגידה/ במקום זה, אין מקום, אין אסלאם, אין כפירה". הצירוף "מעבר לכפירה ולאסלאם", הנראה אניגמטי במבט ראשון, מקבל פירוש במרובע שלפנינו. הוא מתייחס לתפיסה המיסטית העמוקה, הגורסת שעלינו להבקיע אל מעבר לניגודים הקיימים במציאות שאנו חווים. "ההולך בדרך 'הכפירה הרוחנית' כופר בכל הנורמות הדתיות ובכל דבר הקשור לעולם הריבוי, ואף בעצמיותו שלו, עד אשר הוא מגיע לכיליון של נפשו, מצב שבו כל תכונות הנפש נמחקות בכיליון האל", מסביר מור מלאך. במרובע אחר כותב מוולנה: "כמלח התמוססתי בים הטהרה/ לא נותרו ודאות וספק, אמונה וכפירה/ בתוך לבבי כוכב התגלה/ וכיפת הרקיע בתוכו נעלמה". איזה יופי טהור וזוהר מצוי במרובעים הקצרים הללו, המכונים 'מרובעי הכפירה', בשל התיאורים המצויים בהם, המנוגדים לעיתים למסורת המוסלמית ההלכתית. כך למשל, דמותו של מוזג היין, והמצב התודעתי של השכרות, הם מוטיבים ידועים בשירה הסופית, וזאת למרות האיסור באיסלאם על שתיית יין. אכן, יין היה מאז ומעולם אמצעי משנה ההכרה הזול והזמין ביותר, וידועים לנו 'שירי היין' בשירת ימי הביניים בתור הזהב בספרד, של יהודים ומוסלמים כאחד.
רומי עצמו היה כמובן ער מאוד לעוצמה הרגשית והרוחנית הטמונה בכל מילה ומילה. בשיחה בין רומי לבין תלמידיו, המובאת בספר זה, הלקוחה מתוך הספר פיהי מא פיהי, נאמר כך: "כיצד צירוף של שתיים שלוש אותיות יש בו כדי להעניק חיים ולעורר התרגשות? נאמר למשל שאדם כלשהו בא אלייך ואתה מקדמו במאור פנים ובמילות ברכה, ודבר זה משמח אותו ומעורר את חיבתו. אדם אחר אתה מקבל בשתיים שלוש מילות נאצה, והן מסבות לו כעס ופוגעות בו. כעת, כיצד צירוף של שתיים שלוש מילים קשור להתגברותן של חיבה ונחת, מחד גיסא, ולהתעוררותם של כעס ואיבה, מאידך גיסא? האל יתעלה הוא שחולל את הנסיבות ואת הכיסויים האלה, כדי שלא כל אחד ואחד יוכל לחזות ביופיו ובשלמותו". המילים הן ישויות חיות בעולם, בעלות כוח פעולה אדיר.
אני רוצה לחתום רשימה זו דווקא במה שקרוי "השוואת תרגומים", למרובע המפורסם של רומי, הראשון בתרגומו של אמיר אור, והשני בתרגומו של מור מלאך, המופיע בספר זה. בעיניי, שני התרגומים יפים מאוד, וההבדלים ביניהם מעידים על אישיות הכותב יותר מאשר על חיסרון כלשהו המצוי בתרגום. 'בוא' בתרגומו של אמיר אור: "בוא, בוא, תהיה אשר תהיה/ נווד, מאמין, נוטש מועד/ לא משנה/ לא לנו היא שיירת היאוש/ בוא, ואפילו הפרת נדריך / אלף פעם/ בוא, ושוב בוא, בוא". ובתרגומו של מור מלאך: "שובה, שובה, תהיה אשר תהיה, שובה/ אם כופר אתה, זורואסטרי או עובד אלילים, שובה/ מפתן ביתנו אינו מפתן של יאוש/ גם אם הפרת תשובתך מאה פעם, שובה". התחינה, הבקשה, הקריאה, לשוב מדרכינו הרעות ולמצוא את הרליגיוזיות העמוקה הטמונה בנו, בלא כל קשר לדת כלשהי — "מעבר לכפירה ולאסלאם" — נכונה תמיד. •
המילים הן ישויות חיות בעולם, בעלות כוח פעולה אדיר. עלינו להבקיע אל מעבר לניגודים הקיימים במציאות שאנו חווים
