זה קצת משעשע: משלל סיבות היסטוריות, תרבותיות ופסיכולוגיות, מכל המדינות במזרח התיכון חשים הישראלים קִרבה עמוקה דווקא לנפש האיראנית. הסקרנות לגבי החיים "שם, מעבר להרי החושך", במקום שאמור להיות האיום הקיומי הגדול ביותר עלינו, לא מרפה. לא תמצאו הרבה סדרות וסרטים ישראליים שמתרחשים במצרים או בירדן, אבל באיראן – יש ויש: הסדרה "טהרן", הסרט "טאטאמי", המערכונים ב"ארץ נהדרת" על הכור – ועכשיו גם "לקרוא את לוליטה בטהרן", עיבוד לרב-המכר של הגולה האיראנית אזאר נאפיסי.
הסרט, שכמעט כולו דובר פרסית, מתרחש באיראן שלאחר המהפכה, בשנות ה-80 וה-90. במרכזו מרצה לאנגלית באוניברסיטה (גולשיפטה פארהני, מהשחקניות הבולטות שגלו מאיראן, והיא מצוינת כאן), שמגלה איך עולמה הולך ונסגר. הדרך שלה למרוד היא ללמד נשים את יצירות המופת המערביות "האסורות" בחוג מחתרתי בביתה.
על ההפקה הישראלית-איטלקית, שצולמה ברומא (בירת איטליה "משחקת" היטב את טהרן), מנצח ערן ריקליס, שלאורך הקריירה הארוכה שלו התמחה בסרטים ישראליים שעוסקים ב"אחר" – כלומר, באנושיות שבעמים אחרים – ועדיין מצליחים לגרום להזדהות בקהל המקומי: "הכלה הסורית", "ערבים רוקדים", "עץ הלימון", "גמר גביע". מצד שני, ריקליס הוא במאי מיינסטרימי מאוד, וזה לא נאמר בהכרח לגנותו: הוא מאמין בקולנוע נרטיבי, "הוליוודי", סוחף, עם סיפור ברור, ולרוב גם נגיעה היסטורית וערכי הפקה גבוהים. כאלה שנחמד לראות בערב עיון בסינמטק. בסרטיו הפחות טובים נוצר קולנוע נוסחתי ובטוח מדי ולעיתים אף מיושן, אבל "לוליטה" הוא מסרטיו הטובים יותר, ולא במקרה: אולי משום שהוא צולם במקביל למהומות באיראן בעקבות רצח מהסה אמיני, ובישראל בעקבות המהפכה המשפטית – נוספו לו תחושות דחיפות ומלנכוליה, שמבהירות שלשני העמים יש גורל משותף.
"רציתי לעשות סרט על איראן, ויצא לי סרט על ישראל", אמר לי ריקליס בראיון שפורסם ב-ynet בסוף השבוע, וקשה לחלוק עליו. התחושה הגוברת בישראל שאנחנו הולכים ונעשים דומים לאיראן – לאו דווקא בקיצוניות הדתית, אלא בתחושת הכרסום האיטי בחופש, גם כאן בצל מלחמה – הופכת את הסרט הזה לנבואה מטרידה, מצמררת ואקטואלית. סרט שראוי לראות, לחקור ולהרהר בו – ובנו.
