אבינעם וזיגי בירח הקרח // תמר הוכשטטר } איורים: אורית מגיע-שולב } עם עובד } 68 עמ'
בסתיו 1940 היה הצייר ז'ואן מירו בשיא יצירת 'הקונסטלציות' שלו — סדרה בת 23 ציורים של גרמי שמיים, מלאי צורות מופשטות, רובן בצבעי יסוד ובשחור, דימויים מרחפים, גחמניים, המזכירים לעיתים תווים מוזיקליים. את מקורות ההשראה ליצירותיו תיאר מירו במכתב לחבר: "בכל יום אחרי ארוחת הצהריים הייתי הולך לקתדרלה כדי להאזין לחזרה של העוגב. הייתי יושב שם בפּנים הגותי הריק הזה, חולם בהקיץ, מעלה צורות. האור נשפך אל האפלה דרך חלונות הוויטראז' בלהבה כתומה. הקתדרלה נראתה ריקה תמיד באותן שעות. מוזיקת העוגב והאור שחדר דרך חלונות הוויטראז' אל הקדרות הפנימית רמזו לי על צורות".
אחת הכפולות הראשונות בספר 'אבינעם וזיגי בירח הקרח' של תמר הוכשטטר ואורית מגיע-שולב החזירה אותי לקונסטלציות של מירו ולתיאור ההשראה שלו: בכפולה נראה גיבור הספר, הילד אבינעם, כשהוא מוקף כלים וצורות, רובם בשחור ובצבעי יסוד, שכמו מרחפים בחלל סביבו ויוצרים תנועה מוזיקלית כמעט. הטקסט בכפולה מתאר מהלך מעברי מהעולם החושי הקונקרטי אל תחומי הדמיון והיצירה: אבינעם נע בהדרגה משימוש בכלי עבודה אמיתיים על שלל צליליהם המומחשים בטקסט — מקדחות שמשמיעות "זזזזזז", "ארררררר, ו"נייייייי", לכלים שניכר כי נוצרו בדמיונו, כמו מברג נמרים ודבק גיבורים, ועד לחללית שיבנה בעזרתם ולהרפתקה שאליו תיקח אותו — יצירתו הגדולה.
נדמה כי לאחר שעסקה בספרה הקודם, 'שוליית הקוסמת', בכוחה של השפה לברוא וליצור, הוכשטטר ניגשת הפעם לחקור כלי יצירה ראשוניים יותר, קודמים למילה, כמו צורה וצליל: הסיפור מתחיל כשאבינעם יושב משועמם במטבח ביום חמסין, מאזין לטרטור המקרר ועוסק בפעולה החזרתית, המדיטטיבית כמעט, של ניקוב דפים בעזרת מחורר. עיגולי הנייר נושרים ונושרים, עד שמתוך אחד מהם מציץ יצור משונה בשם זיגי, שסוחף את אבינעם למסע חללי מצנן ורב-תהפוכות על ירח הקרח של שבתאי.
האופן שבו הוכשטטר מספרת את המעבר מסצנה מטבחית יומיומית ומשעממת אל הדמיוני והמופלא, כמו משרטט בזמן אמת את התהליך היצירתי שעוברים כל אמן, סופרת או ילד, תהליך שבו אלמנט פרוזאי מתגלגל לכדי יצירה: עיגול-חלון-חלון עגול של חללית-מסע בחלל. בהתאמה, הספר משובץ דימויים חושיים מאוד, המתארים תחושות פיזיות באופן פיוטי: "חבל שלא לקחתי מעיל, חשב אבינעם והרגיש איך המחשבה מתחילה חמה וקופאת בתוך כמה שניות", או "הם צפו בחלל כמו אבקן בודד שנפרד מסביון", דימוי שמכווץ כמעט אוטומטית את שפתי הקורא לתנועת נשיפה. במקביל, הוכשטטר עושה גם את המהלך ההפוך ומשתמשת בפיזיות כדי לאתגר רפרנסים ספרותיים שנשחקו זה מכבר. כך, כשאבינעם קופא לגוש קרח וזיגי הבודד יושב ובוכה עליו, לא הדמעות הן שממיסות את הקרח באופן הסימבולי והפיוטי שהקורא למוד סיפורי אנדרסן היה מצפה לו, אלא דווקא חום הגוף, ליתר דיוק חום הטוסיק, של זיגי.
תחושת העור וחומו, תנועת הפה, פרספקטיבות וטקסטורות, צורות וצלילים, מנחים את הסיפור הזה שנולד דווקא כאופרת רוק קצרה, שאפשר להאזין לה בסריקת הברקוד שבגב הספר. אבל לא מוכרחים. שכן מגיע-שולב הצליחה לייצר חוויה שלמה מאוד המעבירה את המוזיקליות המקורית של הסיפור על ידי שימוש בפונטים משתנים ועיצוב מדויק של תנועת הטקסט, הצבעוניות והטקסטורות, שמייצרות צלילים ממשיים כמעט, כמו בריחת האוויר מהחללית וצלצולו הזכוכיתי של הקרח. בכל פרט ניכרת הבנתה העמוקה את הסיפור ושותפותה בחקירה האמנותית של הוכשטטר, וכבר הרבה זמן שלא נתקלתי בסינרגיה מוצלחת כל כך בין טקסט לאיור, מהסוג שהופך ספר לחוויה תרבותית גדולה מסך חלקיה.
לכך תורמת גם נכונותן של השתיים לאתגר את הפורמט המקובע והמסחרי של פיקצ'רבוק: הספר ארוך משמעותית מ-16 הכפולות הממוצעות של פיקצ'רבוק סטנדרטי, ומחולק לפרקים — בחירות שאינן אופייניות לז'אנר ומעידות על אמון רב בקהל הרך בשנים.
הטקסט משלב באופן אורגני וקולח בין קטעים מחורזים לכאלה שאינם, והאיור שוזר צורות גיאומטריות חדות ובוגרות עם השפעות אמנותיות באופן מרתק ויוצא דופן, ומתאפיין בצבעוניות קרה ומסתורית, לא ילדותית ודווקא משום כך מסקרנת מאוד.
הוכשטטר ומגיע-שולב לא מגישות לילדים סימני קריאה בכל הנוגע לדמיון היוצר, אלא מזמינות אותם לתהות יחד על מקורותיו, להשתתף בתהליך של התנסות אמנותית, לשבת איתן במרחב הריק לכאורה, של קתדרלה ספרדית או מטבח רמת-גני, לבהות ולחלום כשהם מוקפים צורות, צלילים ותחושות שיסחפו אותם למסע בחלל האינסופי של תהליך היצירה. •
הטקסט משלב באופן אורגני וקולח בין קטעים מחורזים לכאלה שאינם, והאיור שוזר צורות גיאומטריות חדות ובוגרות עם השפעות אמנותיות באופן מרתק ויוצא דופן
