הוויכוח הציבורי סביב ההעדפה ללוחמי מילואים בהגרלות לדיור בר השגה מציף טענה כואבת: אפליה. מתנגדי המהלך טוענים כי מדובר באפליה ממסדית כלפי קבוצות שלמות באוכלוסייה שאינן משרתות – בראשן הציבור החרדי והציבור הערבי. טענה זו מתבססת על כך שהמדינה מחלקת הטבות על בסיס קריטריונים של שירות ביטחוני, אף שההיעדרות ממנו נובעת לעיתים מסיבות עמוקות של דת, זהות, הדרה היסטורית או חוסר בשלות חברתית ופוליטית לפתרון.
בישראל של 2025, יוקר המחיה שובר שיאים – מחירי הדיור זינקו בכ-140% בעשור האחרון, ולפי נתוני הלמ"ס, נדרשות כיום מעל 160 משכורות חודשיות לרכישת דירה ממוצעת (קרי – כ-13 שנים שבהן כל המשכורת הולכת רק על הדירה). על רקע זה, הצעד של שר האוצר בצלאל סמוטריץ', להעניק עדיפות ללוחמי מילואים פעילים בהגרלות לדיור בר השגה, מעורר דיון ער: האם מדובר באפליה – או בתיקון מתבקש?
במציאות שבה צה"ל נשען על גרעין מצומצם של משרתי המילואים, שהתגייסו שוב ושוב מאז אוקטובר 2023 – ההחלטה להוקיר אותם בהטבה ממשלתית היא צודקת ואף מתבקשת. מדובר באזרחים מן השורה, שמקריבים חיי משפחה, עבודה ויציבות כלכלית כדי להגן על כולנו. על פי נתוני אגף כוח האדם בצה"ל, רק כ-7% מהאוכלוסייה הבוגרת משרתים כיום במילואים – והנטל רק הולך וגדל.
אך לא ניתן להתעלם מהפיל שבחדר: סוגיית אי-גיוס החרדים. עם פטור כמעט גורף לגברים חרדים משירות צבאי, נוצר פער הולך וגדל בין אלה שנושאים בנטל – לבין אלה הפטורים ממנו. הציבור הערבי, שברובו גם אינו משרת בצבא, מוסיף מורכבות נוספת לשאלת השוויון. במצב שבו הקבוצה המשרתת הולכת ומצטמצמת, מתן הטבות למילואימניקים אינו יוצר אפליה – אלא מהווה איזון חלקי לחוסר השוויון המובנה. לא מדובר בהעדפה פסולה, אלא בהכרה צודקת באלה שעדיין נושאים את עול הביטחון הלאומי.
עם זאת, חשוב להבהיר: ההטבה ללוחמים אינה פתרון למשבר הדיור – אלא מהווה מעין אקמול למחלה עם חום גבוה, טיפול לסימפטום אך לא לבעיה. הפתרון האמיתי מחייב מהלכים נרחבים: שחרור קרקעות מדינה בקצב מוגבר, פישוט משמעותי של הליכי תכנון, הגדלת ההשקעה בדיור להשכרה לטווח ארוך, שיתוף פעולה הדוק עם המגזר הפרטי וניסיון אמיתי לשילוב חרדים וערבים בנטל השירות הצבאי והלאומי אזרחי.
הממשלה יכולה גם לשקול מנגנון תמריצים שיחול לא רק על לוחמים, אלא על כלל משרתי הציבור – אחיות, מורים, שוטרים – ובכך לחזק את הערבות ההדדית מבלי לפגוע בתחושת השוויון.
לוחמי המילואים אינם "שווים יותר". הם פשוט עדיין כאן – נלחמים, שומרים, תורמים. וההטבה הזו? היא לא פרס – היא הכרה.
פרופסור מידני הוא חוקר מדיניות ומשפט ציבורי, באקדמית ת"א-יפו
