כמו טסט לרכב או תור לשיננית, סוגיית מינוי נציב שירות המדינה שבה אלינו אחת לתקופה, בדיוק ברגע שבו הקשב שלנו במקום אחר. היא נישתית לכאורה, מעסיקה בעיקר יודעי ח"ן, אבל נוגעת לחיינו יותר משנדמה: נציבות שירות המדינה היא מהגופים החשובים בישראל. באורח טרגי, היא גם אחד הגורמים לחוסר התפקוד שחווינו כולנו אחרי 7 באוקטובר. מהסיבה הזאת המיקוד באופן מינוי העומד בראשה מסתיר את הסיפור האמיתי. הבעיה העמוקה כאן אחרת. זה לא הנציב – זו הנציבות.
ועדת חקירה ממלכתית לחקר האסון טרם הוקמה, אבל גם בלעדיה נראה שאת כשל 7 באוקטובר ניתן לחלק, בגסות, לשלושה: הראשון – הכשל התפיסתי, או "הקונספציה" בשמה הפופולרי. מקורו בדרג המדיני שראה בחמאס נכס ולא נטל, על המשמעויות הנלוות לכך. השני – הכשל המבצעי סביב הטבח. נגועים בו מערכת הביטחון והדרג המבצעי, וביטויו העיקרי בכישלון הגנת העוטף בשבת השחורה. אבל הכשל השלישי הוא הפחות מדובר מכולם. חטאו בחוסר תפקוד מוסדות המדינה אחרי שהשמיים נפלו על כולנו. זהו כשל שכמובן לא הסתיים באותו יום, אבל גם בוודאי שלא התחיל בו. יש לו שורשים שצמחו במשך שנים, בין היתר בידי אותה נציבות.
ותרומת הנציבות לתהליך הזה – משמעותית. היא מאופיינת בהערמת קשיים בלתי הגיוניים בגיוסים. בתעדוף בירוקרטיה ותקנונים שהפכו למטרה במקום לאמצעי. בהדרת מוחות לשוק הפרטי. ביצירת מורכבות דרמטית בניהול השוטף ובקידום עובדים מצטיינים. בהשמטת תמריצים להתייעלות. בחוסר יכולת להיפרד מעובדים שאינם מיטיבים עם המערכת. ולבסוף – בהותרת תפקידים בכירים רבים מדי בלתי מאוישים, לאורך פרקי זמן ארוכים.
זה לא חייב היה להיות ככה. על הנייר, נציבות שירות המדינה אמונה על הפיכת המגזר הציבורי למושא קריירה, למכונת יעילות שתנהל את כלל התקנים במשרדי הממשלה, תכשיר את עובדיהם ותייצר עבורם אפיקי קידום. זוהי מטרה נעלה. קשה אבל אפשרית. המציאות בפועל – שונה בתכלית.
כל אלו הביאו את המגזר הציבורי - על אף שיש בו אלפי עובדות ועובדים מעולים, מלאי תחושת שליחות ואהבת המדינה – לניוון מתמשך. ואכן, המגזר הציבורי של השנים האחרונות מזוהה לרוב עם מונחים כמו בזבוז, סרבול ואיטיות. את התוצאה ראינו כולנו ב-7 באוקטובר. עם מגזר ציבורי שהיה משותק מחד; ומאידך, עם חברה אזרחית ואינספור מתנדבים משמאל ומימין, שהסתערו לא רק לתוך האש, אלא גם למחסנים, לבתי ספר, להיכלים ולכיכרות – והוכיחו שאין שני לעם הזה בעולם כולו. מינהל תקין הוא כמובן חשוב, ודרך מינוי הנציב חשובה אף היא. אבל הסאגה סביבה מחביאה את האמת המרה שיודע כמעט כל עובד מדינה. האירוע כאן אינו הנציב אלא הגוף שתחתיו, דרך התנהלותו ותקנון שירות המדינה המסורבל שמנחה אותו. מהסיבה הזאת העיסוק בזהות הנציב הוא חיוני אך טקטי. בחינת תפקוד הנציבות, בנייתה מחדש ושידוד מערכות בשירות המדינה – הוא המהלך האסטרטגי הנדרש. המגזר הציבורי שלנו רווי אנשים איכותיים. צריך רק לאפשר להם לעבוד.
עו”ד גדי עזרא הוא מנהל מטה ההסברה הלאומי לשעבר ומחבר הספר “11 יום בעזה”