1. מה שהביא לנו את הניצחון המוחלט הראשון הוא האירוויזיון. יובל רפאל, קרן פלס, יואב צפיר וכל העוסקים במלאכה. מקצוענות. הניצחון המוחלט באירוויזיון הוכיח עד כמה מחויבות לדבר עצמו, דבקות במטרה (!) וחתירה למגע (עם לב הצופים) מביאות ניצחון.
באקלים של הממשלה שלנו אין משמעות למקצוענות. אנחנו כבר כאילו לא מצפים. נציב שירות המדינה? נביא מישהו מחדר כושר. ראש המל"ל? ג'וב לצחי הנגבי. דובר הרלב"ד מביא נתונים לא מחמיאים? נפטר אותו, נביא משהו "משלנו", תאונות דרכים הרי זה כוח עליון. חטופים? טרגדיה פרטית של 22 משפחות. גיוס לכולם? נמות ולא נתגייס! סיוע הומניטרי? צבי סוכות בתגובה: "נבדוק קודם מי אחראי על זה".
2. נבדוק מי אחראי על זה. באמת שאלה. יש אנשים שהפקרנו בידיהם את החלטות הגורליות החשובות ביותר לחיינו. בריאות, ביטחון, חינוך וגם הדבר האהוב עליי – הזכות לרדוף אחרי האושר. בישראל אסור. אושר? חוצפנית מחלישה! לכי לשוודיה/ עזה/ שווייץ. במזרח התיכון אין אושר. פה אסור אפילו שתהיה חמלה.
הזכייה של יובל רפאל הביאה רגע טהור של אושר, של ניצחון מוחלט, לא עם גופות, עם ערכים. לא עם טילים, עם נצנצים ומוזיקה. לרגע אחד היינו במקום הזה ליד מדינות מאושרות ששרות על אספרסו מקיאטו וסאונה.
3. נכון שבמדד האושר אנחנו מקום שני איכשהו, אבל כמות האנשים סביבי שלוקחים כדורים היא מטורפת. איך אפשר בכלל לחוש אושר בלי להתעסק במה שכואב במקום הזה. החטופים, החיילים. ובעיקר השנאה האינסופית בתוכנו. טרגדיה אישית, עירית לינור אמרה. יום אחד תהיה בחינה בהיסטוריה על הדבר הזה. ספרים בוודאי, אולי גם סרטים.
וזה יהיה מאוד ברור, ואני אגיד משהו כמו "ולהם קראו
אז הפטריוטים!" צעירים חרדים מתבקשים לקרוע צווי גיוס ואילו חיילי מילואים שחוקים אחרי סבב רביעי – לכלא.
כן, זה נורא מה שקורה בעזה. ואז יש שתיקה, ואז פחד שאמרנו משהו לא בסדר. שבכלל אסור להגיד שיש משהו נורא. כי השם יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי
רק טוב.
תודה, יובל. לרגע אחד, בזכותך, הרגשנו איך זה לרדוף אחרי האושר. ואמן ויום חדש יזרח על המקום הזה.
