אייל סגל הוא בעלים נדיר. אני לא חושב שהיה בכדורגל הישראלי בעלי קבוצה מסוגו קודם לכן. ניהול יותר טוב, פחות טוב, הישגי, פחות הישגי – זה לא הסיפור במקרה של אייל סגל ומכבי נתניה. סגל הוא הטיפוס הזה מהיציע שהגשים את הפנטזיה הבלתי מושגת שיש לכל אוהד כדורגל בעולם – להיות הבעלים של הקבוצה שהוא רץ אחריה מילדות. החלום הרומנטי האולטימטיבי.
והוא היה כזה גם כבעלים. רומנטי, יצרי, אמוציונלי (אבל כזה שמתאמץ להסתיר את הסערה הרגשית בטון שכלתני מדוד), לוקח ללב כל בדל ביקורת, כל מה שנתפס אצלו כחוסר נאמנות למועדון, לעיתים ממהר להיעלב, מתקשה לסלוח, להחליק. עם סט כלים וערכים שכזה סגל גילה שהחלום יכול להפוך לעיתים לסיוט. הכדורגל הוא ג'ונגל ציני ואין פלא שמתישהו הוא התעייף וביקש לעזוב.
לכן היה מבחינתי מאוד מפתיע ומאכזב כשדובר על כך, גם מצידו, שאלי טביב יחליף אותו. בעיניי טביב הוא תמונת המראה של סגל בגרסה הכי בעייתית שלה. איש עסקים ציני וקומבינטור שמחליף קבוצות ונפטר מהשאריות בצורה הכי מכוערת שיש.
העובדה שסגל הצליח לשחק את הפוקר העסקי בצורה מבריקה, לשמור את האס שלו צמוד לחזה ולהפתיע את כולם עם חברת ההשקעות האמריקאית, מעידה שעם כל האמוציות הוא ידע להפגין קור רוח ותחכום ברגע הנכון.
סגל חטף בתקופה האחרונה כמות רעל לא הגונה. אמצעי תקשורת, שחקני עבר אינטרסנטים ופרשנים עם חיוך נבזי שתו לו את הדם בקשית בכל פעם שהמו"מ התמהמה וטענו בלהט שהוא כלל לא מוכן למכור את הקבוצה. סגל בחר לשתוק.
אייל סגל חלם להיפרד ממכבי נתניה כשבאמתחתה תואר גדול בו זכתה בקדנציה שלו. הוא לא הצליח במשימה. לטעמי הוא כן הצליח לשמור על תואר אישי עימו הלך לאורך כל הדרך: הגון ואצילי.
