"אני אישית לא בעד להרעיב אוכלוסייה ככלי להשגת מדיניות", כך הודיעה דפנה ליאל ב"מהדורת היום" של חדשות 12. מעבר להכרזה זאת, שללא ספק נכנסת היישר לפנתיאון ה"בעד ונגד" של הטלוויזיה בעת הפוסט-מודרנית, הכתבת הסבירה מהי ה"איוולת" לתפיסתה במקרה שהממשלה כן בעד צעד שנחשב לפשע מלחמה: "או שאתה הולך כל הדרך שלך... או שמלכתחילה תודו שאי-אפשר ללכת בדרך הזאת".
דבריה של ליאל, שהיה צריך לצפות בהם פעמיים ושלוש כדי להאמין שאכן נאמרו, מייצגים תופעה מהפנטת שאפיינה את הסיקור של חידוש הכנסת הסיוע ההומניטרי לעזה: עיסוק בהרעבת אוכלוסייה (!) במונחים כגון "אני אישית לא בעד", כאילו שהנושא הוא מאמן כדורגל מהוסס שלא יודע להחליט אם לעלות במערך של שלושה מגינים או חמישה. הדגש הוא לא על מדיניות שגרמה אפילו לדונלד טראמפ, אדם שמבחינתו "אמפתיה" זה שם של בושם, להזדעזע: הסיפור הוא הזיגזג וההתנהלות החובבנית של ממשלת הישראל.
ליאל, ברגע מופתי נוסף של חוסר מודעות, אף סיפרה כיצד כל מי שמבקר בחו"ל נחשף למחיר הבינלאומי העצום בגין המראות של הרס, חורבן ורעב. ובכן, אחת הבעיות היא שכדי שהציבור הישראלי יבין מדוע ברחבי הגלובוס יש הרבה מאוד אנשים ש"אישית לא בעד" הרעבת אוכלוסייה, עליו לנפץ עצמאית את הבועה ההרמטית בואכה רוסית שהוקמה וולונטרית בישראל, זאת שמסננת החוצה את התמונות הקשות שמשודרות בלופ בכל ערוץ חדשות נידח. כשליאל דורשת ש"מלכתחילה תודו שאי-אפשר ללכת בדרך הזאת", היא מתעלמת מתפקידה של המדיה ה"חופשית" בשימור האשליה שעליה רכבו בנימין נתניהו ובצלאל סמוטריץ', ושהתפוצצה למרבה האירוניה דווקא במשמרת של המשיח דונלד בן פרד.
ונדמה שלא ניתן להפריד בין ההתפתחות הזאת, שממשיכה את הטרנד שהתחיל ב"אין חפים מפשע בעזה", לבין ההשפעה הכבירה של ערוץ 14 הן על השיח התקשורתי והן על מהלכי השלטון. שם לא שולפים קטעי ארכיון כדי לחשוף בלעג את הבלוף הפופוליסטי, אלא מתנפלים בזעם על מי שהבטיחו מצור ולא מצליחים לקיים, גם אם זאת דמות נערצת כמו נתניהו. שם לא מגחכים על הפער בין מילים למעשים, אלא מכינים את הקרקע לקראת שלטון שיקדם התבהמות מוחלטת, בין אם מתוך תפיסת עולם או כדי לא להסתבך איתם.
בקטנה
בזמן שבערוץ 12 ("הטלוויזיה של ישראל") ישנה בקושי דנה ויס, שמפגינה עמידה איתנה וראויה להערכה על עקרונות מוסר אלמנטריים ואילו היתר דנים בנושא מבעד למשקפיים טקטיות, פוליטיות, פרוצדורליות והסברתיות, בערוץ 14 ניצלו את ההזדמנות כדי למתוח את החזה ולסמן להנהגת הימין בעתיד מה מצופה ממנה: להיות אישית בעד חרבו דרבו.
