מי מאיתנו לא חלם בילדותו לזכות בטוטו או בלוטו בסכום כסף משמעותי ואז לרכוש את הקבוצה שהוא אוהד, לשפוך עליה בוחטה של מזומנים ולהריץ אותה תוך שנתיים-שלוש לזכייה בליגת האלופות. אבל אז התבגרנו, הבנו שהכסף לא צומח על העצים או בדוכני ההימורים והמשכנו להיות אוהדים ביציע או מול מסך הטלוויזיה. אלא שלא כולם ויתרו על החלום. עובדה, תשע מ-14 קבוצות ליגת העל בעונה החולפת היו בבעלות או נוהלו על ידי אוהדים שלהן, ושלוש נוספות שייכות לאנשי עסקים שאמנם לא נולדו כאוהדי הקבוצות אבל הפכו עם השנים למזוהים איתן (מכבי חיפה, באר-שבע וקריית-שמונה).
התופעה הזאת פחות נפוצה בעולם, בטח בליגות הגדולות, שם המועדונים הם בדרך כלל בבעלות של קונגלומרטים שמתייחסים לספורט כדרך להרוויח כסף. האם גם ישראל הולכת בכיוון הזה? בתקופה האחרונה עלו על המדף שלוש קבוצות מליגת העל, שהבעלים/אוהדים שלהן מאסו בהן. את אייל סגל, שאכל לא מעט מרורים במכבי נתניה, תחליף קבוצת רכישה מארה"ב ברגע שתאושר על ידי הוועדה להעברת זכויות של ההתאחדות (למה זה בעצם עוד לא קרה?); מוחמד אבו-יונס החזיר כבר את המפתחות לראש עיריית סכנין מאזן גנאים, אבל קיבל את דין התנועה וחזר בו (תרגיל ה"תחזיקו אותי"); ויואב כץ "עשה חצי צעד אחורה" בהפועל חיפה כשהוא חוזר לימיו בכדורסל, שם יש משמעות לחצאי צעדים בדרך לטבעת.
כץ כבר הספיק לנהל מו"מ עם אלי טביב, שהוא בכלל ז'אנר בפני עצמו (יחד עם ברק אברמוב) - בעלים סדרתי. הוא התחיל בקבוצה שהוא אוהד, הפועל כפר-סבא, אבל אחרי שהבין את הפוטנציאל של הפרסום (לטוב וגם לרע) נדד גם להפועל ת"א ובית"ר ירושלים. עכשיו הוא כאמור מחפש את התחנה הבאה.
אלא שעם כל הכבוד לרומנטיקה ולחלומות הילדות, הכדורגל של הגדולים שייך כנראה לטייקונים. שלוש הראשונות בטבלה נמצאות בבעלות של כאלה, הרביעית שייכת לאיש עסקים אמיד אבל לא בסדר הגודל שלהם - מה שמקשה עליו להעמיד תקציב דומה לגדולות - והחמישית והשישית עלו כאמור על המדף. בעונה הבאה ליגת העל תתחזק בעוד טייקון (אדמונד ספרא) יחד עם קבוצת אוהדים, אחרי שאיבדה שתי קבוצות של מנהלים/אוהדים (מכבי פ"ת והפועל חדרה). לאן הולכים מכאן? כנראה להגדלת הפערים בין הגדולות לכל השאר, אלא אם הבעלים החדשים של נתניה יתחילו להזרים כספים בלי הכרה, מה שלא נראה כרגע. העשירות ימשיכו להתעשר והעניות להתענות.
