השמדת ערך / לפעמים נדמה כי מרבית הציבור, גם זה שצורך תקשורת ביקורתית נגד השלטון אך ממשלתית ביחס למלחמה עצמה, לא מבין (או חמור מזה – מסרב להבין) את עומק הפער: זה לא שיום אחד קמו מדינות שנשלטות בידי ממשלות ימין (כמו איטליה ועל פי דיווחים אפילו ארה"ב), המרכז (צרפת) והשמאל (בריטניה) והחליטו להרים את ראשן האנטישמי כדי להציב את ישראל בפני איום קיומי ולפנק את חמאס. הן אפילו לא היו צריכות התנסחות קיצונית של יאיר גולן או אהוד אולמרט: שם פשוט רואים כל יום – וכל היום – את רצועת עזה כפי שאף ערוץ ואף אתר בישראל לא מציגים. אפילו לא קרוב.
מאידך, גם שומעים שם כיצד הרטוריקה הפוליטית בישראל כלפי כל רצועת עזה הולכת ונעשית יותר ויותר אגרסיבית וטוטאלית, באופן שלא משאיר מקום לדמיון – ומתגאה בכך. בעולם שומעים את ראש הממשלה מבטיח ש"נשתלט על כל שטחי רצועת עזה" ולא חושבים שזאת רק דרך להרגיע את הבייס המאוכזב. ובניגוד להרבה ישראלים וישראליות, ששומעים את בצלאל סמוטריץ' ורואים קשקשן יהיר שמחפש מוצא מאחוז החסימה, בעולם רואים שר אוצר, חבר קבינט ויו"ר מפלגה שמחזיקה את הקואליציה באזורים הכי אינטימיים, שמכריז במו פיו: צה"ל "משמיד את מה שנשאר מעזה".
ובכלל, נרמולם של פעלים מהשורש ש.מ.ד ביחס לרצועה כולה (ללא הבחנה בין מחבלים ותשתיות טרור לכל השאר) בשיח הישראלי (בהמשך ללהיט "אין חפים מפשע בעזה") הוא נקודת מפתח בתהליך המיאוס המתגבר מהמשך המלחמה, כמעט כמו התמונות המזעזעות של ילדים רעבים, הרס וחורבן. ומי שחושב שאפשר באמת להפריד בין דרג פוליטי שדורש השמדה, פיקוד צבאי שמגלגל עיניים וחיילים שחוקים בגיהינום של מלחמה בלתי נגמרת (כמה מהם אף דרשו השבוע מהמפקדים לא להיכנס שוב לעזה, לפי פרסום בכאן חדשות), יש לי דופלקס מהמם בחאן-יונס למכור לו.
מדורת הקונספירציות / השריפה האימתנית שהתחוללה בערב יום העצמאות כבר נשכחה כלא הייתה, ואיתה גם הטענות כאילו היא נגרמה עקב הצתה. האש האמיתית כובתה לבסוף לאחר מאבק נחוש של יותר מיממה, אבל במקרה של מדורת הקונספירציות זה לקח קצת יותר זמן: רק השבוע חשף מאיר תורג'מן ב-ynet את דוח החקירה שקבע כי לא היו הצתות. נציבות הכבאות סירבה להכחיש או לאשר את הפרסום. מבחינתה, כנראה, זה בסדר שהרבה מאוד ישראלים וישראליות יאמינו לשקר שנדחף לגרונם שוב ושוב, כולל בהצהרת ראש הממשלה בחידון התנ"ך, לפיה "18 איש חשודים בהצתה, אדם אחד נתפס בעת מעשה".
בפועל, מי ששוב "נתפס בעת מעשה" היה נתניהו, שבמקום להרגיע את שטף הספקולציות נטולות הביסוס ולהיצמד לעובדות, המציא נתון (אפילו בזמן אמת היו רק שלושה עצורים וגם שם לא היה כלום) ובעצם יישר קו עם הבן שלו (לא אברהם, השני), שדחף באטרף את נרטיב ההצתות. השבוע, במסיבת העיתונאים המחפירה שערך, הוא גם שפך דלק למדורת הקונספירציות בנוגע למחדל 7 באוקטובר, ואף סופרטנקר לא נראה באופק.
שירת הסירנה / לאחר שעירית לינור קבעה שהחטופים החיים בעזה הם "טרגדיה פרטית של 22 אנשים", פתאום משהו בפועלה הספרותי בשנים האחרונות (או ליתר דיוק בהיעדרו) נעשה יותר ברור: בין השנים 1991-2002 לינור הוציאה חמישה ספרים, קצב נורמלי למדי ואפילו גבוה. ספרה הבא יצא רק ב-2014, אולם בתווך היא שלחה יד גם בתרגומים, בבימוי ובתסריטאות. ומאז, 11 שנה, פרי עטה לא הניב שום דבר בסגנון (ספר, מחזה, תסריט, תרגום) שראה אור. פאנלים, הגשה בטלוויזיה וברדיו, פובליציסטיקה, אפילו משחק – כן ואף בהצלחה. לבריאות. אבל מה שמכונה "כתיבה יוצרת" – יוק.
רק לינור יודעת מה יושב אצלה במגירה הפיזית או המטאפורית, וגם לא חסרים בהיסטוריה הרחוקה והקרובה יוצרים ויוצרות דגולים שלא הפסיקו לכתוב והתקללו במצפון אפילו יותר מעוות משל לינור. ובכל זאת, יש בכך גם סמליות: כתיבה, או לפחות כתיבה טובה, מצריכה רגישות עילאית, בוודאי לבני אדם. ואם מבחינתה אזרחים שנחטפו מהבתים שלהם עקב מחדל ביטחוני ומדיני בלתי נתפס הם בבחינת "טרגדיה פרטית", אולי לא פלא שאין לה מה לתרום בשדות שבהם אי-אפשר להצמיח רק שנאה.
בשלוש מילים / אפילו טראמפ מיצה.
יופי נחמה / נראה שרק קומיקאית כמו שרה סילברמן יכולה להפוך את מות אביה ואמה החורגת (בהפרש של תשעה ימים בלבד) למופע מצחיק למדי ויהודי מאוד. היא בטוח לא תתנגד להגדרת הספיישל החדש שלה בנטפליקס, "פוסט מורטם", בתור "הספד בפני קהל למטרות רווח". בכל זאת, יהודייה גאה.
משפט בשבוע/ "אדוני ראש הממשלה, לא היועמ"שית ולא בג"צ אחראים על ביטחון המדינה. אתה אחראי. אנחנו כחברי ממשלה אחראים" (השר בצלאל סמוטריץ' מזכיר ובצדק, אפרופו פסיקת בג"ץ בעניין רונן בר, מי אחראי למחדל המדיני והביטחוני הנורא בתולדות המדינה)
