חן פיבנב, בת 29, מריצה שוב ושוב בראש את הרגעים שלטענתה היו סימנים מטרימים לכך שאהובה ואב שלוש בנותיה, רס"מ איגור פּיבנב ז"ל (31), יטול את חייו. "בטקס יום הזיכרון האחרון בכפר הנוער כנות, שבו איגור התחנך, הוא אמר לי: 'בשנה הבאה אני אקח חלק'. לא הבנתי למה הוא התכוון, הוא רוצה לנאום כאילו? רק בלוויה שלו נפל לי האסימון", שיתפה חן בהבנה שאיגור הספיד את עצמו חודש לפני התאבדותו בשבוע שעבר.
7 באוקטובר 2023, חמש לפנות בוקר, מושב יתד. איגור עלה על מדים, נישק את חן ויצא לתחנת חברון שבה עבד לפני שהחלה המתקפה. "התחילו אזעקות", אשתו סיפרה. "התקשרתי אליו ואמרתי בצחוק: 'מאמי, מתחיל להיות שמח'. אמרתי לו שאני שומעת יריות וכבה לי הפלאפון. היה לי ברור שהוא מתכוון לצאת חזרה הביתה ודאגתי מאוד כי שמעתי מה קורה בכביש 232. פתאום בשעות הצהריים הוא נכנס בדלת של נסרין יוסף, שאצלה הסתתרנו, עם אפוד, קסדה, נשק, ומלוכלך. הוא הסתכל עליי, אמר: 'חן, אני חי', ויצא שוב להילחם. הבנתי שהוא עבר דברים לא פשוטים בדרך אלינו".
באותו יום החלה המלחמה הפנימית של איגור. חן, אלמנתו, ראתה אותו משתנה לנגד עיניה. "בכל פעם שהיינו עוברים ליד הצומת של הבית הוא היה אומר לי בייאוש 'איך לא פניתי לצד השני. לא עשיתי מספיק'", תיארה חן. "אמרתי לו שהוא עשה מספיק ואת מה שהוא היה צריך לעשות – להגיע הביתה – אבל הייתה לו תמיד תחושה שהוא היה יכול להציל יותר. התחושה הזאת ליוותה אותו והכבידה עליו".
2 צפייה בגלריה
חן פיבנב: "המערכת חייבת להבין שאלה ברובם אנשים שלא יראו את החולשה שלהם. הם מפחדים מסטיגמה שלילית והשלכות על התפקיד. איגור לא רצה שיראו אותו בעין אחרת" | צילום: שאול גולן
לאיגור היה קשה עם התואר החדש שהוא קיבל: גיבור. "הוא היה אומר לי שהמילה הזאת גדולה עליו", חן סיפרה. "לדעתי המילה הזאת לא נתנה לו את האפשרות להודות שלא טוב לו. איזה גיבור יגיד שהוא סובל? פעם אחת הוא אמר לי: 'מאמי, גיבור אומרים למי שמת'".
"פחד שהוא הבא בתור"
איגור היה הסלע האיתן של הבית, אך מאז 7 באוקטובר הוא היה נסער כל הזמן. "כשהיינו רבים הוא לא היה עונה לי אף פעם. הוא היה יושב ונותן לי לפרוק, ובסוף היה שואל ברוגע 'סיימת?'", נזכרה. "בחודשים האחרונים הוא פתאום התחיל לצרוח עליי. עשר שנים אנחנו נשואים והוא מעולם לא הרים עליי את הקול. הוא הפסיק לאכול, עישן המון, הסתובב בבית כמו רוח רפאים, לא התייחס לילדות. הוא התנהג מוזר. זה כל כך לא התאים לו, הבת האמצעית שלנו תמיד קראה לו סופרמן. הוא הפסיק פתאום לחזור הביתה. שלח לי הודעות 'מאמי, קשה לי. אני בים'. היה מתבודד".
חבר קרוב של איגור, רס"ר אליהו מיכאל הרוש, נפל ב-7 באוקטובר בקרבות בשדרות. איגור היה פוקד את קברו בהר הרצל לעיתים קרובות. "יום אחד הוא אמר לי בחצי חיוך, 'אולי עדיף שאני אצטרף להרוש'", תיארה והוסיפה: "כשהוא שמע על מיכאל רייצין מחולית שהתאבד הוא אמר לי: 'אני מפחד שאני הבא בתור'. כשהייתי קמה בלילה הייתי רואה אותו פתאום יושב עם הנשק. התחננתי שילך לטיפול. הוא אמר לי שהוא פנה והאמנתי לו. לא רציתי לבדוק עם המפקדים שלו אם זה נכון. פחדתי להשפיל אותו. ניסיתי לתמוך בו אבל אי-אפשר בכוח. כל פעם זה היה נראה שהוא חוזר לעצמו, אבל בחודשיים-שלושה האחרונים משהו השתנה".
יום שלישי בצהריים, חן מתקשרת לאיגור – והוא לא עונה. כשחזרה הביתה עם הבנות אמיליה, אווה, וארִיאה, הכלבה נבחה באופן יוצא דופן. "הייתה לי מועקה. אני פותחת את הדלת, הילדות רואות אותו שוכב על הכורסה, רצות אליו וצועקות 'אבא, קום'. הוא לא הגיב. הן חיכו שהוא יבהיל אותן בצחוק, כמו שהוא תמיד עושה", שיתפה חן בכאב. "שלחתי אותן לחדר בצרחות. התחלתי לנער אותו והוא היה קר. ניסיתי לעשות לו החייאה, לא יודעת מה חשבתי לעצמי. צוות של מד״א הגיע וקבע את מותו ב-16:31, אבל האמת שהוא היה מת כבר כמה שעות".
על השולחן היא מצאה מכתב פרידה. בגלל הטלטלה חן לא הצליחה לקרוא אותו ברציפות. המכתב נמצא כעת אצל המשטרה והיא משחזרת מתוכו את השורות שהיא זוכרת: ״פעם אחרונה אני אומר זאייקה (ארנבון ברוסית). פעם אחרונה אני אומר אני אוהב אותך... רציתי לכתוב רק 'ביי', אבל הבנתי שלא... תשכחי ממני, סליחה".
“הייתי מעדיפה שזה יהיה רצח, זה היה מקל עליי. כל דבר אחר חוץ מהתאבדות. אני כועסת עליו. זאת לא הייתה הדרך שלו. הוא אהב אותנו. שבוע לפני סגרנו חוזה לדירה ביתד, תכננו לחזור. זה לא מתאים לו להשאיר אותנו בטראומה כזאת, שהבנות יכנסו הביתה ויראו אותו ככה. זה לא מסתדר לי. אנחנו עדיין במין תחושה כזאת שזה לא קרה. אני מבינה שהוא לא איתי אבל זה גדול עליי. אני איתו מגיל ,19 אני לא מכירה משהו אחר. אומרים לי ׳את תכירי אחרים׳. איך אפשר להכיר אחרי איגור?”. את טבעת הנישואים שלו חן לא מצליחה למצוא. במקומה, היא עונדת את שרשרת הצלב שלו שהייתה עליו.
הקורבנות השקטים של 7 אוקטובר
חן היא עדה ראשונה לקרב שמתנהל כאן, מתחת לפני השטח, בליבם של אלה שחזרו מהתופת. "אסור לחכות ולצפות שהשוטרים והחיילים יפנו בעצמם", הסבירה. "המערכת חייבת להבין שאלה ברובם אנשים שלא יראו את החולשה שלהם. הם מפחדים מסטיגמה שלילית והשלכות על התפקיד. איגור לא רצה שיראו אותו בעין אחרת".
מבני המשפחה של אלו שחזרו מהתופת היא מבקשת: "אל תנסו להציל אותם לבדכם – אתם לא יכולים והמצב רק יחמיר. תהפכו את העולם כדי לוודא שהם מקבלים סיוע מקצועי וטיפול מתאים. הילחמו ברגשות האשמה והמצפון – זו לא אשמתכם".
בעבודה קראו לאיגור "רמבו" ו"סוס דוהר", אבל בשביל חן והבנות הוא היה לפני הכול איש משפחה. "הוא היה מקריב שעות שינה והכל כדי להיות איתן, אפילו שעבד קשה", סיפרה חן. "הוא לימד אותן להיות שמחות. היה לו טקס כשהוא בא בלילה הוא היה מקלח אותן ואחרי זה היה שוכב איתן במיטה כדי שיירדמו ובסוף הוא היה נרדם לפניהן".
