אחרי שעודד בן עמי בדק עם אופירה אסייג אם מישהו מחדשות 12 משתתף ב"זמר במסכה" – זאת הרי סוגיה בוערת ביקום שכולו עינוג עצמי – המגיש של "שש עם" אכן חבש מסכה (של עיתונאי) ושאל את המובן מאליו: מה לעזאזל. זה כמובן לא היה הנוסח, אלא "שואלים אותי" (כי למה שיהיה מסוגל לשאול בעצמו), האם "אפשר בתוך הימים המוזרים הללו לשדר גם תוכניות כמו 'הזמר במסכה'?".
אסייג הפנתה מבט לא אופייני לעבר מה שנראה כמו דף מסרים, ופצחה בנאום אפולוגטי שבו הודתה ש"הלב שלנו לא שלם" והיא "מבינה את הביקורת לגמרי". הסבר משכנע לתהייה, האם בנסיבות של חיילים מתים וחטופים מעונים יש טעם בתוכנית שצולמה לפני כמעט שנה ושעיקר תרומתה היא הפיכת השאגות "מי זה, מי זה" לטקס פגאני, לא היה לה. אבל זה לא מנע מבן עמי להצהיר, ככל הנראה בשם עם ישראל כולו, כי "מהערב אנחנו ננשום יחד איתכם ועם הזמרים במסכה ואני בטוח שגם נהנה".
האמת היא, שדווקא אפשר לחשוב על מישהו שאכן נושם ואפילו נהנה כש"הזמר במסכה" משודרת. שעה קלה לפני שעידו רוזנבלום הזניק עוד עונה של פאוזות מוגזמות, צווחות מחרישות ודאגה כנה לשלומו של צדי צרפתי, ראש הממשלה סיים מסיבת עיתונאים ראשונה מזה חצי שנה (בסך הכל הגיוני), שבה קודם הפקיע רבע שעה לנאום שלא חידש דבר ונוצל לתעמולה פוליטית. אחר כך הוענקה זכות השאלה הראשונה לשפחה החרופה מערוץ 14 (וטוב מאוד שבחדשות 12 ו-13 קטעו את הביזיון) ובהמשך עוד נשאר זמן לאוסף תהיות קונספירטיביות וביזוי הלוחמים שנפלו בקרב נגד מחבלים מיומנים ולא מול "כפכפים וקלצ'ניקוב". מצד שני, מי אמר שיאיר נתניהו במיאמי? אמש נדמה שהוא הופיע בירושלים במלוא הדרו.
בערב כזה, שבו ראש ממשלת ישראל מבהיר למשפחות החטופים שהם יראו את היקירים שלהם בערך כשהוא ייקח אחריות על מחדל 7 באוקטובר, ההבטחה ש"מהערב אנחנו ננשום יחד איתכם" היא עלבון לאינטליגנציה. הפער בין הרטוריקה החלולה של נתניהו להתכתשות הזולה והאלימה שלו עם הכתבים, ובין הרהב הזחוח למשמעות האמיתית של הדברים – גזר דין מוות לחטופים וחיילים – היה בלתי ניתן לגישור.
עם כל הכבוד לצורך האנושי, הטבעי ואפילו החשוב בבידור, הצפייה דווקא אתמול בפסטיבל העליצות המעושה והריקני של "הזמר במסכה" לא היווה אוויר לנשימה, אלא המשכו של החנק באמצעים אחרים. כשרואים ראש ממשלה שבמקרה הטוב פשוט איבד עניין בחלק ניכר מבני עמו, בהם כאלה שהקריבו הכל, ואז ממשיכים לקרקס שמתעקש להתקיים באותו מרחב עצוב ומוכה, השאלה היא לא "מי זה": השאלה היא מי אנחנו.
בקטנה
לקראת מסיבת העיתונאים של ראש הממשלה אמרה דפנה ליאל לרפי רשף (חדשות 12), שהזמנת הכתבים המדיניים מגבירה את הסיכויים שלא יישאל על חוק הגיוס. "דפנה, מבטיח לך שאלה על חוק הגיוס אם את ממש רוצה", אמר ירון אברהם בחיוך זחוח. ובכן, הגיע האירוע ואברהם דווקא שאל על פרשת "קטארגייט", שזה הרבה יותר מבסדר גמור: פשוט אולי עדיף לא להבטיח סתם ובוודאי לא להתנות את זה ב"אם את ממש רוצה", כאילו שחוק הגיוס הוא נושא שמעניין רק את דפנה ליאל.
