מה מחירו של לב שבור? עצב תהומי, חיים שמשתבשים ודילול המשאבים הנפשיים והפיזיים. אחרי הלבבות השבורים אין מעקב ואין דוח. איש לא מונה אותם, אין להם הכרה או רפואה.
השבוע התקיימו שתי הלוויות כואבות במיוחד. בגן יבנה ליוו בדרכה האחרונה את תמר קוץ (82), ממקימות קיבוץ כפר עזה ומי שבנה אביב נרצח יחד עם כל בני משפחתו בממ"ד בשבת השחורה – רעייתו לבנת וילדיהם רותם, יונתן ויפתח. משפחת קוץ הייתה סמל ליצירתיות, ספורטיביות ומשפחתיות. שנה וחצי אחרי, תמר הלכה לעולמה מצער שאין לו גבול.
"ב-7 באוקטובר חיינו נעצרו והמשפחה שלנו נקטלה", ספד לה בן זוגה בני. "נחטפנו אל מנהרות הזיכרון וכלא הגעגועים – במקומות הללו אין חילוץ ואין עזרה. בתוך מנהרות הגעגועים הלך הכאב והתעצם, ורעייתי היפה והאוהבת הוכרעה והגיעה כעת להיות עם יקיריה".
באשדוד הובאה למנוחות באותו יום ליאל בוכריס, אחותו הבכורה של רב-סרן חן בוכריס, סגן מפקד יחידת מגלן שלחם ב-7 באוקטובר בגבורה בקיבוץ נחל עוז והציל חיים רבים. לליאל היה קשר עמוק עם אחיה הקטן, וזמן קצר לאחר מותו היא חלתה בסרטן. משפחת בוכריס ניהלה במשך שנה וחצי מלחמה על חייה, שהגיעה לסיומה השבוע.
מצדה, אחותה של ליאל, כתבה לזכרה: "כמה פעמים לב שבור שוב נשבר. ליאל אהובתנו, אחותנו הבכורה שמגיל צעיר לימדה את חן לקשור שרוכים, הלבישה אותו לכל חג ודאגה לנו שתמיד נהיה בטוחים ושום דבר לא יפגע בנו – ליאל שלנו איננה. מאז שחן נפל, היא חלתה בסרטן הנוראי ולחמה עד הרגע האחרון. בכל פעם שבכתה או כאבה, אמרה שיותר כואב לה על חן. אפשר למות משיברון לב, הלוואי שלפחות שניכם בגן עדן, מאוחדים. כמה רצית להיות כבר איתו".
סבתא ואישה בשנות ה-30 לחייה, קיבוצניקית ואחות של לוחם, שתי נשים שהלכו לעולמן וביניהן תהום רבה של צער ואובדן. כל אחת מהן נשאה יום-יום את השכול, את החוסר, את הגעגוע. הקורבנות הללו דוממים, לא מותירים חותם. הם לא נלקחים בחשבון במערכה הגדולה.
כבר שנה וחצי שנוצרות עוד ועוד אדוות של כאב וטראומה. מעבר לצורך האנושי לחבק, ללוות ולטפל, חובתנו לצמצם את מעגלי הפגיעה העתידיים. בתוך מאזן האימה של המלחמה, חובה לקחת בחשבון את הפגיעות השקופות, שלא פעם עולות במחיר החיים עצמם. זו עוד סיבה מני רבות להשיב הביתה בבהילות את החטופים, לאפשר ליישובי הגבול להשתקם ולסיים את המלחמה.
