על מעבר חצייה עומדת ניידת, האזור מוקף סרטי סימון של המשטרה. זירות פיגועים דומות זו לזו, רק במבט שני קולטים שהניידת אמריקאית, והעיר זרה. על הרצפה כורע אדם אלמוני ולגופו דגל ישראל. ידיו מושטות בכאב. במרכז הדגל צלב קטן, שמעיד על המתעטף. ככל הנראה הוא לא יהודי. אבל גם הוא לא היה יכול להישאר אדיש אל מול פשע השנאה שהתבצע באותו מעבר חצייה דקות קודם לכן. ירון לישינסקי ושרה מילגרם, עובדי שגרירות ישראל בוושינגטון ובני זוג, הגיעו לאירוע במוזיאון היהודי ונרצחו בדם קר על ידי מחבל בפיגוע אנטישמי.
ירון ושרה היו אנשי מקצוע מעולים שבחרו להקדיש את חייהם למען מדינת ישראל. הרצח שלהם הוא חלק בלתי נפרד מהפיגוע שבו נרצחה צאלה גז בשבוע שעבר בכבישי השומרון, או מהמתקפה על יישובי הגבול ב-7 באוקטובר. הרוצח, אמריקאי ממוצא לטיני, שלף כאפייה מהכיס וצעק: אינתיפאדה! בכל אחד מהמקרים הללו מדובר בהתנגדות אלימה לעצם קיומה של מדינת ישראל.
יהודי התפוצות עמדו לצידנו בשעותינו הקשות, וממשיכים לעמוד פעם אחר פעם, גם בתקופה של בידוד מדיני חסר תקדים. שלומנו קשור בשלומם, ושלומם בשלומנו. המאבק באנטישמיות ויצירת בריתות בינלאומיות איננו פריבילגיה, אלא הכרח במדינה העומדת על נפשה ובני עמה פזורים על פני הגלובוס. אין אחיזה במציאות לדמיונות שאותם מטפחת הממשלה ולפיהם נוכל להיאבק לבדנו באויבנו, ודאי כשהאנטישמיות העולמית מרימה ראש.
