"לא עוד ארקוד סביב עץ התפוח": המשפט הנפלא הזה עמד במוקד מערכון אגדי של "היהודים באים", שבו יעל שרוני גילמה את חנה רובינא כשחקנית דרמטית בצורה קיצונית. ועד כמה שזה היה מצחיק, זו בדיוק הבעיה עם ההנצחה של רובינא.
"רובינא: היה רע לתפארת", סרטה של סיגל ראש שהוקרן אתמול בבכורה בפסטיבל דוקאביב (ויוקרן בהמשך ב-HOT8), מטפל בחייה המרתקים של גדולת השחקניות העבריות ובחייה הטראומתיים של בתה, הזמרת אילנה רובינא, שנולדה ממערכת יחסים עם המשורר אלכסנדר פן. אבל הוא מותיר תחושת החמצה בכל הנוגע לחנה רובינא, כי במקום לעדן את הקריקטורה שהשתרשה, של תרבות ארכאית ומוגזמת, הסרט נשען על המוצא הקל של ביוגרפיות מהסוג הזה – צלקות משפחתיות.
זה לא שהסרט רע. להפך, הוא יפהפה, והאריזה הגרפית שלו עוצרת נשימה ודוחקת את ראיונות ה"איש מול מצלמה" לטובת חומרי ארכיון נדירים שמספרים סיפור ייחודי גם אם צופים בהם בלי קול. הסרט גם מציב בעקביות את הצופה בתוך ההקשר ההיסטורי-תרבותי. כל המרואיינים מוסיפים רבדים מעניינים, במיוחד ירון לונדון שמלהטט בין כאב להומור.
אבל יש מוקש שמושרש בשם הסרט (הלקוח מהשיר "וידוי" של פן). אין ספק שאילנה רובינא הייתה דמות טרגית, והקטע שבו מוצגים מכתבים ששלחה כילדה בודדה לאמה הקרייריסטית קורע את הנשמה. אין ויכוח שהיא ננטשה על ידי הוריה. אבל האם גם חייה של אמה היו "רעים לתפארת"? הסרט לא מוכיח זאת. אם האמא הייתה מסופקת בגלל האושר שהעניק לה המקצוע – וכך עולה מהצפייה – אז הסרט מקטין את החיבור שלה לבמה ואת ההופעות הממגנטות שלה. אפילו האימהות המאוחרת, כפי שנטען, נכפתה עליה על ידי פן שטען בפניה שלא תוכל להיות שחקנית שלמה ללא החוויה הזו.
השורה התחתונה של הסרט היא העוול שנעשה לאילנה רובינא ושליווה את חייה. זה ראוי, אבל הבמאית לא נוגעת בשאלת הזכות של אדם להגשים את עצמו כעילוי בתחומו בלי שעלילותיו ימוסגרו עם תווית של הורה פגום. לחנה רובינא מגיע יותר בזיכרון הקולקטיבי.
