"הפסטיבל פוליטי כשהסרטים פוליטיים", הכריז תיירי פרמו, המנהל האמנותי של פסטיבל קאן, לפני הפתיחה. אבל פסטיבל הקולנוע החשוב בעולם, שננעל שלשום (מוצ"ש), היה פוליטי לא רק בגלל הסרטים שהוקרנו בו אלא גם בגלל החלטות של קברניטיו ובשל בחירות שעשו השופטים.
הדוגמה המובהקת היא ההחלטה של פרמו וחבריו לדחוק את הסרט הישראלי "כן" של נדב לפיד מחוץ למסגרות הרשמיות. ההערכה הייתה שהסרט ישובץ בתחרות הראשית לאור מעמדו הבינלאומי של לפיד, אבל נראה שמנהלי הפסטיבל חששו ממהומות שעלולות לפרוץ בעקבות סרט ישראלי פרובוקטיבי שמתרחש אחרי 7 באוקטובר. כששאלתי את פרמו לפשר ההדרה, הוא הדף אותי ותירץ: "הסרט זקוק לעבודות השלמה". בסופו של דבר הוקרן הסרט במסגרת צדדית הנקראת "שבועיים של במאים", והיו מבקרים שטענו שאילו השתתף בתחרות הראשית, היה זוכה בדקל הזהב.
לקולנוע הפלסטיני, לעומת זאת, הייתה נוכחות נאה ברשימת המתחרים והזוכים. השחקן תאופיק ברהום, יליד הכפר עין ראפה שליד ירושלים, גרף את פרס הסרט הקצר על "אני שמח שאתה מת עכשיו", שאותו ביים, ואילו האחים נאסר העזתים זכו בפרס הבימוי במסגרת "מבט מסוים" על "היו זמנים בעזה". גם זכיית הסרט האיראני "זאת הייתה רק תאונה" של ג'עפאר פאנאהי לא הייתה נקייה משיקולים פוליטיים, ונדמה שהשופטים לא יכלו להתעלם מהעובדה שהגעתו של פאנאהי לקאן היא בגדר נס: בעבר הוא ישב בכלא האיראני על "הפצת תעמולה", והשלטונות מנעו ממנו לצאת מהמדינה.
בפסטיבל הוקרנו סרטים נוספים על מדינות שנשלטות על ידי רודנים. העלילות של חלקם מתרחשות בעבר, אבל ניתן היה להסיק מהן לגבי ההווה. אחד מהם, "סוכן חשאי" הברזילאי, מתרחש בשנות ה-70, בימי הדיקטטורה הצבאית, והוא זכה בשני פרסים, לבמאי ולשחקן.
במסיבות העיתונאים חששו רבים מהאורחים, בעיקר האמריקאים, שיגררו אותם להצהרות פוליטיות שונות, והיו זהירים במיוחד. אפילו הבמאי ספייק לי, בעל הפה הגדול והבוטה, התנהל אחרת השנה. "אשתי הזהירה אותי וביקשה שלא אפתח את הפה שלי", אמר. והוא אכן היה מאופק מתמיד.
