הספר הוא הכרך השישי בפרויקט עשיר וחשוב, שהחל לפני 20 שנה, של עיון בחכמי המשנה והתלמוד לדורותיהם ולשיטותיהם. הכרך הראשון עסק בחכמים שחיו עוד בתקופת בית שני (או שכך מספרות עליהם האגדות), שני הכרכים שאחר כך עסקו בחכמי המשנה, במאה השנייה לספירה, ושני הכרכים שאחריהם בראשית ימי התלמוד, במאה השלישית. והנה בכרך זה אנו מגיעים סוף-סוף לשיא ימי האמוראים, למאה הרביעית לספירה שבה הפכו התלמודים למה שהם. בתקופה זו התלמוד הירושלמי נחתם, ואילו הבבלי מגיע לשיא פריחתו.
הספר עוסק בחכמים משני המרכזים, הארץ-ישראלי והבבלי, אך מוקדו הוא חכמי בבל דווקא, שהרי רוב החומר שלנו מגיע מן התלמוד הבבלי הגדול והעמוס בסיפורים. חכמי בבל בדורות אלו, רבה ורב יוסף ואחריהם רבא ואביי, הם שהביאו את הדיאלקטיקה של הסוגיה לרמת הפשטה חסרת תקדים, זו המזוהה עד היום עם השיח התלמודי, עד שכאשר מבקש התלמוד לתאר משא ומתן בית מדרשי הוא מדבר על "הֲוָיוֹת דְּאַבַּיֵי וְרָבָא".
חוקר התלמוד שבי מוצא בכל עמוד עניינים להתפלמס עימם, אך (אני מזכיר לעצמי) הכרכים אינם מבקשים להיות מחקר לגופו. זהו עיון ספרותי ביוגרפי, המשתמש בין השאר (בעיקר בהערות המפורטות שבסוף הספר) בפירות חקר התלמוד. הספר מרתק וקולח, ועם זאת לא מוותר על קריאה רצינית בגופי תורה מורכבים. המתח שבין נגישות לדיוק דורש מיומנות ואיזון, והרבה ניסו ולא עלה בידם. המחבר עושה עבודה משובחת בהחייאת דמויותיהם ודרכי לימודם של החכמים.
במוקד הספר עומדים המעשים ההלכתיים, אנקדוטות קטנות על פסיקות ומעשים בתחומי ההלכה שספרות חז"ל כולה שזורה בהם (שכן לדידה מעשי החכמים הם תקדימים ודבריהם תורה). בבבלי מגיע ז'אנר זה לשיא השכלול והוא נמצא כמעט בכל סוגיה. אלא שהסיפורים משולבים בסוגיות ומשרתים אותן, ולכן משמשים בהן כחומר ביד היוצר, כפי שניתן לראות מהשוואת מעשים דומים בשני התלמודים.
כגודל הפיתוי לכתיבת ביוגרפיה של חכמי בבל כך עומק הקושי הכרוך בכך. מחד אגדות הבבלי עוסקות ברובן בחכמים, תנאים ואמוראים, ובחייהם; מאידך הטיפול בהם אנקדוטלי, מפוזר, ולא מתחבר לשום מהלך ביוגרפי (בניגוד למשל למסורות ישו השונות, שהילכו בקהילות שונות במאה הראשונה ואז חוברו בבשורות לסיפור ביוגרפי רציף, או לאופן שבו פילון האלכסנדרוני חיבר את הסיפורים המקראיים השונים על האבות ומשה לחיבורים ביוגרפיים). בראשית חוכמת ישראל הייתה זו המשימה המרכזית שלקחו לעצמם חוקרי התקופה. כך למשל, הכרכים על ימי חז"ל בסדרה המונומנטלית 'דברי ימי ישראל' של גרץ (שהייתה פעם חובה בכל בית משכיל) אינם למעשה אלא סדרת ביוגרפיות על חכמים. מחברים שאחריו כתבו ספרי יעץ ואנציקלופדיות על חכמי המשנה והתלמוד והציעו סינתזות מן המקורות השונים. חכמים כהלל ור׳ עקיבא אף זכו לביוגרפיות שלמות שהציגום כמבשרים של דמות היהודי החדש, המהפכן, הסוציאליסט, ההומניסט, הלאומי – הכל לפי צורך השעה. אך בדור האחרון סוג כתיבה זה נזנח מפני ההכרה באופיים הספרותי, הלא-היסטורי, של המקורות. האופי האנקדוטלי של סיפורי החכמים וההימנעות מכתיבת ביוגרפיות, נקראים יותר ויותר כמרכיבים מהותיים בפואטיקה שלהם ולא כמגבלה שיש להתגבר עליה.
הסדרה שלנו חוזרת לדרך זו של התחקות אחר חכמים ומשנותיהם. אנו משייטים כאן בשני התלמודים, שהמחבר כורכם יחד על מנת לעמוד מתוכם על עולם בתי המדרש, בארץ ישראל ובבבל. גישה זו שונה מאוד הן מזו הישיבתית, שבה החכמים הם רק שמות לעמדות הלכתיות (נוציא לרגע מן החשבון תפיסה חסידית מרתקת שיש לדמות בדמיוננו את החכמים בעת לימוד משנותיהם), והן מהגישה המחקרית, המפקפקת ביכולת להוציא מן המקורות שיטה עקיבה של כל חכם ודרכו. המחיר של כריכת שני התלמודים יחדיו הוא שאין היא מאפשרת לראות את ההבדל בין גישותיהם. רגישות ספרותית עדינה מתגלה בספר בקריאת כל מקור ומקור לגופו, אך הפואטיקה השונה של החיבורים ככלל מתמוססת במיקוד הביוגרפי.
קחו למשל את ר' ירמיה, המהגר הבבלי, תלמידו המובהק של ר׳ זעירה בטבריה, שסולק מבית המדרש בשל שאלותיו הפרובוקטיביות. המשנה במסכת בבא בתרא (ב,ה) קובעת כי "ניפול (גוזל שנפל) שנמצא בתוך חמשים אמה (של שובך) — הרי הוא של בעל השובך, חוץ מחמישים אמה – הרי הוא של מוצאו". על כך שואל ר' ירמיה: "רגלו אחת (של הגוזל) בתוך חמישים אמה ורגלו אחת חוץ מחמשים אמה — מהו?" (בבא בתרא כג ע"ב). על דבר זה, מספרת הגמרא, סילקוהו מבית המדרש. ספרנו מציג את החכם כמי שמערער על המשחק הבית-מדרשי ולכן מסולק, ומוחזר רק כאשר הוא לומד ענווה מהי (שם קסה ע"ב). אך נשים לב שאף שמדובר בסיפורים על בית המדרש בטבריה, המקורות שמובאים בספר (עמ' 33-41) כדי לאפיין את בית המדרש ואת דרכיהם השונות של הרב והתלמיד בו — בבליים כולם עד לאחד. מבט ספרותי היה יכול לטעון שהמקורות הללו חושפים פרובלמטיקה בבלית דווקא על הדיאלקטיקה הבית-מדרשית וגבולותיה, שהרי זה בדיוק מה שמאפיין את תלמוד זה – מתיחת החבל הספקולטיבי עד לקצהו. עיון ביקורתי יבקש להשוות את דמותו של ר׳ ירמיה בבבלי עם זו שבירושלמי – שם שאלות מתחכמות אילו אינן מופיעות ובמקומם מודגשים היבטים אחרים, כגון שקדנותו או מעורבותו הפוליטית בענייני העיר – וכך יוכל לבחון מיהו ׳ר׳ ירמיה׳ של כל אחד מהתלמודים. אך דרכו של הספר שונה – הוא כורך את הסוגיות השונות יחדיו לכדי תיאור גדוש של החכמים, על מנת ללמוד על דרכם ולא פחות מכך, ללמוד מתוך דרכם לקח ודעת.
אך אם מרפים לרגע מהספקנות (אני שב ונוזף בעצמי), התיאורים חיים ומחודדים ועשירים, ומעמידים מול עינינו תמונה מפורטת וצבעונית. כך למשל, בבבלי מסופר על רב אחא בר יעקב הנאבק בהצלחה בשדים מפחידים בבית המדרש של אביי (בבלי קידושין כט ע"ב), ואילו במקום אחר מסופר על קנאת החכמים בו שהביאה למותו (בבא בתרא יד ע״א). הספר כורך את שתי הסוגיות לסיפור טרגי אחד: "עם שבעת הראשים של השד הקמאי הצליח רב אחא להתמודד. בכוח כוונתו וייחוד תפילתו הוא שיחרר את העולם מנוכחות הכוח המבקש להפריד ולהחריב את הבריאה. אבל עם עיני חכמים לא יכול היה להתמודד. בעולם הקנאה והתחרות של בית המדרש הוא הובס". •
חכמים, כרך שישי: ראשית התהוות התלמוד // בנימין לאו } ידיעות ספרים } 350 עמ'
אם מרפים לרגע מהספקנות, התיאורים חיים ומחודדים ועשירים, ומעמידים מול עינינו תמונה מפורטת וצבעונית
