מה נאחל ל'מחכים למשיח' במלאת לו 40? בגדול רציתי לאחל שנשתחרר מפיתויי "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם" ונבין שאלבומו המצליח ביותר של שלום חנוך היה אולי נכון לתקופתו – המשבר הכלכלי והלבנוני של אמצע האייטיז – אבל לא באמת לעכשיו. רק שאז חזרתי למילות השירים:
"תאונה למדינה" ('מחכים למשיח').
"אתה תשתוק, הוא יקבע את הסדר, אתה תישן, הוא יוביל את העדר" ('לא עוצר באדום').
"זה נפל כמו פצצה וגרם לאסון, הוא ודאי לא מצא את הזמן הנכון, אחרי המבול נזכרו באיחור לצרוח" ('זה לא נוח').
לעזאזל איתך, שלום חנוך; האלבום הזה כמעט צועק כאן ועכשיו. הפקתית הוא אולי תקוע באייטיז (לפחות נשמרו מסקסופון!), אבל השירים כמו עולים עדיין מרחובה הראשי של מדינה בפירוק וכינוס נכסים, מובלת על ידי "השוטים שאוהבים את הכוח, מאמינים ועוזרים לו לצמוח". וההגשה הדחופה, הנואשת והמודגשת של חנוך נדמית כאילו הקדימה את זמנה; זמנה הוא עכשיו.
לא עצרנו באדום, גם לא הרבה אחריו, והדבר המדהים ביותר הוא שככלות 40 שנה, כולנו עשויים עדיין להיכנס בכל יום למשרדו נטול הגינונים של איזה ארציאלי הבן, להריח את התמהיל הזיעתי החמצמץ, את אִוושת המזגן, ולחוות את מלוא הנוירוזה של מדינה רעילה ומוכת חום, פקעת עצבים מתנשמת בכבדות שנעה מהפחחח אל הפחד לעבר חדלונה הוודאי. 40 שנה, אותה שלולית עומדת.
ו'מחכים למשיח', שיר הנושא, הוא עדיין שרטוט מדויק על המילימטר של ישראליות בכל הזמנים, קלאסיקה שהפכה כזו דווקא משום שהיא אקטואלית לחיינו גם כשהיא מאזכרת שר אוצר שנתן ב'מבט' ראיון. אבל אם להתעכב על נקודה ארכימדית אחת באלבום הזה שיכולה להכריע לגבי עכשוויותו, מדובר ב'אין מחלוקת', השיר שטוען שכל מה שמפריד בינינו זאת "רק אי-הבנה קטנה" וש"נרטבים באותו הגשם, וגרים באותה מדינה, קצת שונאים זה את זה בנפש, קצת עומסים זה על זה צרה".
זה סוג של שיר פיוס ישראלי, 40 שנה לפני ששיסוע ופילוג הפכו לענפים האולימפיים המובילים כאן. זו הצעת פשרה נכונה לעכשיו: אין מחלוקת על הדברים שכולנו יודעים שלא היו צריכים לקרות, ועל הדברים שרובנו המכריע יודעים שצריכים לקרות. חנוך ניסח את זה טוב יותר כבר ב-85', כך שמה כבר נותר לנו לאחל; באמת, שהאלבום הזה יפסיק, מתישהו, להיות אקטואלי. שמשיח לא יבוא, לא יטלפן, גם לא יסמס; פשוט שנפסיק כבר לחכות. ושנתקדם.
