בשעה שהבמאי האיראני החתרני ג'פאר פנאהי הניף בקאן את "דקל הזהב" - הפרס הראשון בפסטיבל הקולנוע היוקרתי בעולם - וקרא על הבמה באומץ לבני עמו להפיל את משטר האייתוללות, ישראל בכלל לא הייתה בתחרות. שיחת היום בריביירה הייתה איך לעזאזל החדש של נדב לפיד, מאהובי הפסטיבל, נדחק ברגע האחרון למסגרת צדדית. זה לא קשור לטיבו של 'כן!' שזכה לתשואות. לא מעט מבקרים טענו שאם הסרט הסאטירי מישראל על אמן ג'אז שמגויס על ידי הממשלה לכתוב המנון לאומי סטייל 'חרבו דרבו' היה נכלל בתחרות הראשית, הוא היה דורס אותה. אנטישמיות? ובכן, ייתכן שדווקא ההפך: לפחות עיתון צרפתי חשוב אחד העלה את התזה שגורמת בכירה בהנהלת הפסטיבל, צרפתייה ממוצא יהודי, חסמה את דרכו לצמרת מחשש שהוא ביקורתי מדי כלפי ישראל וממשלתה, ולמה להם כאב הראש הזה.
אפשר להניח ששר התרבות מברך ורבים מהקוראים ומהקוראות שואלים "למי אכפת". אולם עם כל הזלזול האופנתי באליטות התרבות הבינלאומיות, כדאי לזכור שלא ההיסטוריונים של עוד 50 שנה יקבעו מה קרה פה, אלא הסרטים והסדרות שבהם יצפו "המשכילים" בעולם. וכרגע ישראל מחוץ לתחרות - ליטרלי - בטח כשמדובר בבמות חשובות בהרבה לטווח הארוך מהאירוויזיון, וסליחה מיובל רפאל וממבצע ההצבעה שהסעיר את אירופה.
זה לא שישראל לא הוזכרה בפסטיבל, פשוט לא כל כך בסרטים אלא בנאומים, בגינויים, בעצומות. אחת מהן היי- תה נרחבת במיוחד, זעקה "ג'נוסייד!" וכללה מאות מכובדים שבעבר לא זוהו כפוליטיים או כאנטי- ישראלים, כמו רייף פיינס, גיירמו דל טורו ואלפונסו קוארון, שהצטרפו לחשודים המיידיים - סוזן סרנדון, מארק רפאלו, אלמודובר ושות'. נכון, היותך במאי ספרדי גאון או כוכב סרטי מארוול לא נותן לך הבנה מעמיקה באיך לנצח ארגון נפשע כמו חמאס או לעמוד בדין בינלאומי, אבל הם אלו שיצלמו בעוד עשור את 'רשימת שינדלר העזתי' (מזעזע ככל שזה נשמע). ובניגוד ללפיד, ספק אם הם יודעים איפה זה נתיב העשרה. במילים אחרות: אנחנו יוצאים קירחים מקאן ומקאן.
