לפני 20 שנה זה היה מתכון ללהיט בטוח עם קהל קבוע שנהר לאולמות – לרוב בגילי הקולג' ומעושן קלות: שני כוכבים לא יפים במיוחד, בדרך כלל עם שפם/זקן מגוחך ומודגש במכוון, מאוד מצחיקים וחלקם הגדול יהודים – בן סטילר, סשה ברון-כהן, וויל פארל, אוון וילסון, ג'ונה היל, זאק גלפאנאקיס, סת' רוגן וכו' – מגלמים זוג אידיוטים בקומדיה פרועה על שני יריבים שמתחרים על משהו לא חשוב ואז לפעמים נהיים חברים. המריבות הן על אופנה ("זולנדר"), מכוניות מרוץ ("לילות טלגדה"), מועדוני כושר ("דודג'בול"), טלוויזיה ("והרי החדשות"), החלקה על קרח ("מחליקים אותה") ועוד.
רוב הסרטים האלה מאותה תקופה הפכו לקאלט, כי מעבר לצחוקים הם סיפרו על התבגרות בעולם משוגע שבו גברים מרגישים לא מוערכים וצריכים להצטיין כאנדרדוג. חלקם, לטעמי, היו גאוניים ממש. ואז הסרטים נעלמו והחבורה התפזרה. סטילר הפך לבמאי טלוויזיה, רוגן מצטיין כרגע ב-The Studio, והרוב התפיידו.
ווינס ווהן, מהבכירים בחבורה, הוא מהנעלמים. ווהן גילם כמעט תמיד בסרטים האלה ("לדפוק חתונה", "דודג'בול") את "החתיך/הנורמלי יחסית". אבל בגיל 55 הוא כבר לא כזה חתיך. בדרך היו גם הסתבכויות עם החוק, וכשהוא מנסה להתקמבק, הוא מתבכיין בעיתונות שהיותו רפובליקני תומך טראמפ סיבכה אותו עם הדיפ-סטייט בהוליווד. נו שוין.
לפני שבועיים עלה בנטפליקס "נונה" בכיכוב ווהן, קומדיה כמו פעם, רק יותר סנטימנטלית ודודתית (מסעדן פותח מסעדה איטלקית עם טבחיות מבוגרות, אחת מהן היא סוזן סרנדון). במונחי נטפליקס היא מצליחה למדי: מקום ראשון בצפיות בארצות-הברית, שלישי בישראל, והביקורות לא רעות. אבל כמו כל הסרטים שמופקים ישירות לנטפליקס, אלה סרטים שלא מדברים עליהם ובקושי זוכרים אותם.
בעידן של סרטי הקומיקס ותרבות ה-Woke נרתעים האולפנים מלהכניס לבתי הקולנוע קומדיות בוטות שעלולות להעליב מישהו. אם מופיעים בהם גברים לבנים מזדקנים ומתייסרים, זה בוודאי לא אופנתי. אבל זה לא עניין פוליטי, אלא בעיקר כלכלי: הקהל של הסרטים האלה הזדקן עם כוכביו, והוא כבר לא יוצא לקולנוע להתגלגל מצחוק עם החברים. הוא מעדיף להירדם מולם בנטפליקס, כשהילדים סוף-סוף ישנים.
