ב־7 באוקטובר, תאיר לב ובן זוגה יניק חיו את החלום, כלומר חלום של רפתנים. לאחר שצברו ניסיון ברפתות של אפיקים ובית זרע, הם דילגו לשווייץ. ושם, בפסגת ההרים, בתוך נוף ירוק עד, מצאו את עצמם עושים בייביסיטר לעדר פרות. "ממש היידי בת ההרים", צוחקת תאיר.
אבל אז הגיעה השבת השחורה והשניים הבינו שאין להם מה לחפש בתוך גלויה, ושהלב מבקש הביתה. "חזרתי מיד להתנדב ברפת בניר עוז, כי חייבים להמשיך לחלוב", מספרת תאיר, "מהר מאוד אחרי הטבח הגיעו לעוטף רפתנים מכל הארץ והקימו מערך מתנדבים כדי לחלוב, לעשות אוכל לפרות, לדאוג ליונקים, כל מה שצריך".
ומתי נפשך נקשרת בעוטף?
"כבר ב־7 באוקטובר ההרים בשווייץ לא היו יפים כמו קודם. זו נקודה משנת חיים, ולא רק שלנו. הכרתי פה הרבה אנשים מבוגרים וצעירים שעזבו את הכל ובאו לתת ידיים עובדות ברפתות בעוטף, שלא עצרו לרגע מפעילות". ואם תרצו, אפשר לומר בלי שמץ של ציניות שתמונת הניצחון לפחות במשק החלב, היא פעילות הרפתניות בדרום ובצפון כפי שמתאר דגן יראל, מנכ"ל התאחדות יצרני החלב בישראל: "כ-30% מתנובת החלב בישראל בוצעה בשנה האחרונה תחת אש ואין-סוף איומים, ביישובים נטושים, אולם בזכות גבורת ושליחות הרפתניות והרפתנים שלנו לא היה מחסור בחלב ובמוצריו".
מה אנחנו יכולים ללמוד משווייץ בנוגע למשק החלב?
"אין לנו מה ללמוד מהם יותר מדי. אנחנו באנו מרפתות ענק של 400 חולבות. רפת ממוצעת בשווייץ זה 50 פרות. לרוב מדובר ברפתות משפחתיות קטנות. המציאות שלנו אחרת", אומרת תאיר, שמתגוררת כיום עם בן הזוג במושב דקל. הוא עובד ברפת בחולית והיא ברפת של נווה ובני נצרים. היא גם מגלה שחזרתה לעוטף היא סגירה של מעגל משפחתי: אמא שלה נולדה בכפר עזה, סבא שלה נרצח על כביש 232 בסוכות של שנת 1951 כשהיה רבש"ץ הקיבוץ, וכילדה היא זוכרת את האנדרטה שהוקמה לזכרו. "מעולם לא דמיינתי שאחיה פה", היא מודה, "זה נראה לי כמו חור. וכמה עצוב שאני נוסעת על הכביש הזה 70 ומשהו שנה אחרי, ועוד אנדרטאות נוספו".
מה הדבר הכי יפה שאפשר ללמוד מהפרות?
"הן טובות לב, אין בהן את הרוע שיש לנו. הן צריכות את השקט והשגרה שלהן. יש אצל רפתנים משפט: 'פרה שטוב לה, טובה לך', אנחנו גם צריכים שיהיה לנו טוב ושקט ושגרה כמו לפרות", היא אומרת.
איזה מוצר חלב את הכי אוהבת?
"אני לא שותה חלב", היא מפתיעה, "אבל אוהבת יוגורט".
רפת צאלים במועצת אשכול נחשבת זו השנה השמינית ברציפות לשיאנית תנובת החלב לפרה בישראל. המנהלת שלה היא הגר קון (50), שנולדה בצאלים ועובדת מגיל 17 ברפת שאותה לא עזבה גם במלחמה. "כמי שגדלה במועצה ולמדה בבית הספר עם לא מעט חבר'ה מניר עוז, רעים ובארי, גם אנחנו כקיבוץ שהוא בעוטף של העוטף חווינו ועדיין חווים חוויה קשה, כי אנחנו עדיין מחכים לחברים שלנו שיחזרו מהשבי. לצערי הרב, רובם יחזרו כחללים. אני מאוד מקווה שהם לפחות יחזרו בקרוב", היא אומרת.
כאשר הקיבוץ פונה, נותרו רק העובדים החיוניים במה שהפך להיות שטח צבאי סגור. "מלא חיילים הגיעו לקיבוץ ואני הרגשתי רוב הזמן בטוחה", מספרת קון, "ובכל זאת היה משהו מרתיע, כי מי רוצה לחיות במחנה צבאי? גם מבחינה אישית היה לא פשוט: בעלי הוא המאביס של הרפת, ושנינו נשארנו כאן בזמן שהילדים פונו. מדי פעם בשבתות קפצנו אליהם, אבל רוב הזמן טיפלנו בפרות".
כשאני מציינת שגבורת אנשי העוטף תסופר לדורות, קון עונה שהיא דווקא לא הרגישה גיבורה כשיומיים אחרי 7 באוקטובר הייתה התרעה על חדירת מחבלים נוספת לעוטף, וכיוון שמידת אכזריותם כבר נודעה, היא מודה שמאוד נבהלה. "זה היה ביום שבו נודע לנו כי חברנו הטוב יפתח גורני, מנהל רפת באר מילכה, נהרג כשיצא להגן על היישובים", היא מסבירה, "וזה לא היה האובדן היחיד. מרכז הרפת של כיסופים, ראובן הייניק, יצא ביום שלישי עם עוד כמה חבר'ה לראות מה קורה עם הפרות שנשארו בלי אף אחד, כי שם אי־אפשר היה לעבוד. ארב להם מחבל ורצח את הייניק. אני מספרת את הסיפורים הללו כדי להמחיש את המחויבות כלפי בעלי חיים שתלויים בנו. רואים את זה גם ביומיום בלי מלחמה. בכל מזג אוויר, בכל תנאי ובכל ימי השבוע אנחנו פה", היא מסכמת, אבל מיד מדגישה שהכל מתגמד מול החברים שעדיין לא כאן.
שאלה שאנחנו שואלים את כל המרואיינות בכתבה: מה מוצר החלב שאת הכי אוהבת?
"גבינת קממבר של מחלבת בארי, שגם משם יש חבר שלא יחזור, דרור אור, שהיה בן כיתה שלי, והילדים שלו ושל יונת שחזרו מהשבי לומדים עם הילדים שלי".
במשך 19 שנים ניהלה דבורה רבינוביץ' את הרפת בגינוסר על שפת הכנרת. לאחר מכן היא עבדה במשך שמונה שנים במרפאה הווטרינרית בדגניה. היא נושמת את הצפון ובכל בוקר טובלת בכנרת, אבל כשפרצה המלחמה, בלב כבד נפרדה מבניה שגויסו למילואים והתייצבה ברפת המשותפת של ניר עוז וניר עם. כמגדלת עגלים ותיקה, מיד התמלאו ידיה בעבודה.
"הרבה עבודה", היא מדגישה, "בהתחלה היו פה רק מתנדבים שהגיעו מגרמניה, מקנדה, מישראל, ואחריהם הגיעו חבר'ה ישראלים שהשתחררו מהמילואים ובאו לעזור. בסוף גם הם עזבו כי רפת זו עבודה מאוד קשה וספציפית: שעות קשות, בחוץ, בחום, לא מחזיקים מעמד".
עד לפני חודשיים היא התגוררה במתחם חדרי האירוח של ניר עוז, "שאליו המחבלים לא נכנסו כי לא היה את מי להרוג שם או לבזוז", היא מציינת. לאחרונה היא עברה לעין הבשור.
לא קל לגור בניר עוז, רוב הבתים שרופים.
"זה היה מאוד לבד ומאוד שקט, אבל הייתי צריכה את השקט ואת הזמן לעצמי".
ולא פחדת?
"לא. אין לי את הקטע הזה של פחד. בהתחלה לא הסתובבתי בתוך הקיבוץ כי הרגשתי שאני חודרת לפרטיות של האנשים. אבל אז הכרתי את עדי, שמעולם לא עזבה את ניר עוז, והיא אמרה שבקיבוץ דווקא כן רוצים שיגיעו ויראו מה עבר עליהם. קניות עשיתי באופקים או ביישוב אבשלום ובישלתי לעצמי. לפעמים הבן המילואימניק בא להתקלח ולישון אצלי".
מה יש לך לספר על משק החלב הישראלי?
"שהוא לתפארת מדינת ישראל. ולא רק משק החלב, אלא בכלל החקלאות, אבל אני לא רואה מספיק ישראלים שבאים לענף. בסוף זה הכל עניין של כסף. החקלאות היא ענף מאוד קשה פיזית ופחות מתגמל כספית, זה לא הייטק".
ומה התוכניות?
"כרגע אני פה, ומגיעה לגינוסר בכל סופשבוע שני. אני אוהבת את העוטף. כשאני נוסעת מעין הבשור לניר עוז, השדות עדיין ירוקים, אבל ברקע יש פטריות עשן ובומים וזה סוריאליסטי. זו ארץ אחרת, כל כך שונה מהצפון. בשבילי הבית זה גינוסר, אני רוצה לחזור לשם, אבל בינתיים קשה לי לעזוב כי אני עושה משהו משמעותי ואין מי שיחליף אותי".
ואיזה מוצר חלב את הכי אוהבת?
"אני חולה על חלב וכל מוצריו. במקום מים אני שותה חלב".
anat-le@yediot.co.il
