מפיק-העל הקנדי דניאל לנואה כבר הציל – או לפחות מיצב מחדש – את הקריירות של יו-2, פיטר גבריאל ובוב דילן. את הראשונים הוא הפך (עם בריאן אינו) מלהקה אירית עם סאונד זועם ורזה יחסית למפלצת אצטדיונים שכבשה את אמריקה באמצע האייטיז עם האלבומים The Unforgettable Fire ו-The Joshua Tree ובהמשך עם גדול אלבומיהם – Achtung Baby. את גבריאל, לנואה שידרג מאמן שכבר פזל למוזיקה כמעט ניסיונית לכוכב פופ אינטליגנטי באלבום So. את דילן הוא הרים פעמיים: בסוף האייטיז עם האלבום Oh Mercy מלא החיים; ושנית, כעשור לאחר מכן עם Time Out of Mind האפל והמרהיב אף יותר.
עם תיק עבודות כה מרשים – והרשימה שהוזכרה לעיל חלקית בהחלט – די ברור מדוע חברי ארקייד פייר ביקשו להגיע אליו. בעשור הראשון של האלף השלישי, ההרכב הקנדי שמנהיגים וין בטלר ורז'ין שסיין, היה קולקטיב מוזיקלי שהיה קשה להישאר אדיש בפניו. כבר הרבה שנים, שהלהקה הזו, שעברה לא מעט שינויים פרסונליים וסגנוניים, מעוררת פיהוק.
האלבום החדש והשביעי שלה, Pink Elephant, אינו רע כפי שהוא מאכזב. הניסיון שלהם לאתחל מחדש את הקריירה – כאמור, משימה שפעם לנואה היה מבצע עם יד קשורה מאחורי הגב – לא ממש מצליח להרשים כאן. באלבום טוב באמת של ארקייד פייר, לשירים דוגמת שיר הנושא או Year of the Snake, עוד היה ניתן להתייחס כאל רצועות מעבר לקראת שירים גדולים מהם, כאן הם צריכים לזהור בין לא מעט פילרים, וזה מעל לכוחם.
מוכשר ככל שיהיה, לנואה אינו אלכימאי, ובהיעדר מספיק שירים טובים קשה להעמיד אלבום שייקח את ההרכב למקום חדש ומעניין תוך שימור תכונות הליבה הייחודיות לו. ברצועה השנייה הכי ארוכה כאן, Circle of Trust, מקבלים שטף אלקטרוני רפטטיבי שלא מתפתח לשום מקום, במקום אודיסאה עשירה. Stuck in My Head הסוגר, הנהדר והארוך אפילו יותר (כמעט שבע וחצי דקות) מזכיר לפרקים רגעים יפים מאלבום המופת שלהם, The Suburbs, אך הוא מעט מדי, ובעיקר מאוחר מדי – בטח אחרי פילרים תמוהים כמו She Cries Diamond Rain. חבל.
