בתוך חדרים סגורים, בין דוחות חקירה חסויים לשיחות שנערכות בלחישה, הולכת ונחשפת אמת כואבת: 7 באוקטובר הוא לא רק כישלון מודיעיני מפואר של ארגוני הביון הישראליים — הוא גם משבר זהותי עצום. ב-600 ימי המלחמה הארוכים, מערך המודיעין הצה"לי והשב"כ לא ירדו מהכותרות לרגע. בזמן שממדי המחדל החלו להתגלות, נדרשו הארגונים החשאיים בישראל גם להגיע במהירות לתפקוד שיא, גם לנהל תחקירים וגם להתמודד עם מתקפה פוליטית חסרת תקדים. בתוך הכאוס, השאלה הגדולה איננה רק איך הם ממשיכים לפעול, אלא אם הם מסוגלים בכלל להכיר במה שקרה להם.
מאז מחדל יום הכיפורים, מערכת הביטחון הישראלית עוסקת באובססיביות בשאלת ההפתעה והיכולת לזהות אותה. לאורך השנים נוצרו טקסים, הרגלים ונורמות שכל תפקידם הוא למנוע הישנות של אסון כזה. אחד הספרים הבולטים בתורת המודיעין הוא "ההפתעה הבסיסית – מודיעין במשבר" שכתב סא"ל (במיל') ד"ר צבי לניר, איש מערך המודיעין שראה כמה קשה למערכת להפנים את מה שאירע לה והחליט לערוך מחקר בנושא. בספר, שיצא בשנת 1983, טען לניר שההפתעה הבסיסית נובעת מפער בלתי ניתן לגישור בין המציאות לבין תפיסתנו אותה. התובנה הכואבת של המחקר היא שלא ניתן להתחמק מהפתעה בסיסית. כל שניתן הוא לפתח מודעות שתזהה שאנחנו בתוך פער רלוונטיות עוד לפני שהכל קורס. אבל הכחשה היא לא פעם חלק מהמנגנון הטבעי שמאפשר חזרה לתפקודיות. וגם אותה ניתן לזהות בתוך אמ"ן ושב"כ.
"אחת האמירות הנפוצות היא שאכן כשלנו בבוקר 7 באוקטובר, אבל מאז למערכת יש המון הצלחות", מתארת יערה פוגל, יועצת אסטרטגית שעבדה בעבר במערכת הביטחון. "או למשל שמקפידים לומר שהיו רצף של בעיות נקודתיות. אין מוכנות להפנים שהייתה הכחשה של שנים שמנעה שינוי. מה שקרה פה מאתגר מהיסוד את מי שאנחנו. זה אירוע זהותי וגם טראומטי, ובזה עוד לא התחלנו לגעת כיחידות וכארגונים".
בדיוק כפי שחיילים בשדה הקרב חוו טראומה שמחייבת עיבוד, התמודדות ולידה מחדש מתוך החוויה הקשה, כך גם ארגונים יכולים לחוות טראומה. ואם היא לא תזוהה ותטופל – היא עלולה להפוך למה שמכתיב את כל ההתנהלות שלהם. טראומה ארגונית פועלת בדומה לטראומה אישית: היא משבשת את הסיפור העצמי, מטלטלת את תחושת השליטה ומייצרת תגובות של קיפאון, הכחשה או הישענות אוטומטית על מנגנונים מוכרים, גם כשאלה אינם רלוונטיים עוד.
"בשב"כ ובאמ"ן, הארגונים שתפקידם לראות קדימה, זוהי אולי הפגיעה העמוקה מכולן. הם ניצבים כבר שנה וחצי מול שאלה גדולה: מי אנחנו ומה התפקיד שלנו לאור מה שאירע?", מסבירה פוגל. "אנחנו לא יודעים לדבר על מה שקרה לנו. טראומה היא רגע של חוסר שליטה קיצוני, וזו חוויה מערערת בהמון מובנים. בגלל שמדובר בכאב עצום, נוצר ניסיון אנושי להתרחק ממנו בכל מחיר. ההתרחקות מעומקו של הכאב הוא ניסיון להימנע מעוד התפרקות. אבל המערכת הארגונית, כמו המוח האנושי, לא מסוגלת להיות רק בהדחקה. הכאב יתפרץ החוצה בכל מיני הזדמנויות.
"טראומה היא אירוע מאוד בודד. אם הוא לא מדובר – הוא בא לידי ביטוי בהתנהגות. מה עושים ארגונים שחווים אירוע כאוטי? כמו האדם הפרטי, הם בדרך כלל שואפים לחזור לתפקוד מלא כמה שיותר מהר. לומר: התעשתנו. וזה מה שאיפשר למפקדים הבכירים להחזיק את הזהות הצה"לית בתוך השבר הנורא בימים הראשונים למלחמה. זה שלב מאוד חשוב כשלב ראשון, אבל אי-אפשר להישאר שם, בטח לא 600 יום אחרי".
*
איך באה לידי ביטוי טראומה ארגונית? החשש והפחד המצמית מלשוב אל הטראומה בעצם מייצר מנגנון אנושי של הימנעות. כפי שאדם שחווה טראומה יימנע מפעולות מסוימות שעלולות לעורר אותה – כך גם ארגונים. "אפשר לראות את זה בכל מקום", אומר גורם בכיר במערכת הביטחון. "לא להוציא את הדוח המודיעיני עד שיש לך את המידע הכי מעודכן גם אם הוא יצא בזמן לא רלוונטי. או למשל הערכות מודיעיניות עמומות שאומרות דבר והיפוכו רק בשביל לא לטעות שוב".
"היבט נוסף הוא לא להקשיב לקולות ביקורתיים ולהתמקד בלמידה טכנית בלבד", אומר א', גורם אחר במערכת הביטחון. "בעיתונות פורסם שהקימו קורס להתרעה, ובתחקירים הפתוחים מתוארות המסקנות שלפיהן יש להקים עוד תאי התרעה. רבים בטוחים שזה מה שיציל אותנו, זו גישה שמזוהה עם ראש אמ"ן הנוכחי (אלוף שלומי בינדר). שאם רק נתאמץ עוד קצת ייפתרו כל בעיותינו. גם הרעש התקשורתי המסיבי שאנחנו בתוכו הוא חלק בלתי נפרד מהטראומה. המערכת בעוררות, אז לכולם דחוף להתריע בשער. זו לא פעולה רציונלית.
"בחיים השב"כ לא היה כל כך הרבה בכותרות כמו עכשיו. מהמסמך המפורט של רונן בר ועד ההדלפה השערורייתית של מסמך מסווג מתוך הארגון לשר שיקלי, ומשם לתקשורת. אירוע כזה הוא מאוד-מאוד חמור, ומעולם לא התרחש. הוא מבטא את עומק השבר הארגוני". אדם בטראומה לא מטופלת מבטא אותה לא פעם ב"אקטינג-אאוט" – בהחצנה של החששות והפחדים שלו באופן לא מותאם. "לכולם דחוף לצלצל בפעמוני האזהרה מאז 7 באוקטובר מעל לכל במה. אבל מרוב אזהרות לא שומעים כלום", מסביר א'.
תפקידו של שירות הביטחון הכללי בחוק הוא כפול: סיכול טרור והגנה על סדרי משטר דמוקרטיים. שתי הזהויות האלו הן לא באותה השקעת משאבים ויוקרה. עד 7 באוקטובר הזהות המרכזית היא ללא ספק סיכול טרור, אך הטראומה שינתה דברים. "זה כנראה לא עניין מודע, אבל השירות נודד מתפקידו כמסכל טרור לתפקידו כמגן הדמוקרטיה", מסביר א'. "ברור שיש פה רקע של שינוי משטרי ומשבר חסר תקדים, אבל ההשתנות מגיעה על רקע טלטלה גדולה שנובעת מחוסר ההצלחה לממש את הייעוד שלנו כארגון מסכל. המעשה האנושי הוא לדחוק את הטראומה לקפסולה ולגלות מחדש את שאר התפקידים שלנו. צריך להבין שלארגון ביון אין פריבילגיה לטפל בעצמו. זה נתפס כפעולה תלושה כשהמציאות כל כך קשה. אבל הכוח של מערכות סגורות וחשאיות הוא שהן יכולות לייצר שיחה סגורה לציבור ולשאול שאלות קשות. וזה חלק מהמנהיגות הנדרשת מהמנהיגים שיושבים בחדרים האלו. במלחמה של עוד מעט שנתיים, חובתנו למצוא לזה זמן".
"אנחנו מומחים בלדבר על מה קרה לנו ברמה האישית", מסבירה פוגל, "יש מערכים שלמים ומקצועיים של בריאות הנפש שזמינים יותר מאי פעם. אבל השאלה הזו לא נשאלת ברמה הארגונית. אחד הפחדים הוא שאם נפתח את הדברים, לא ברור איך נצא בקצה. שחייבים לשמור על התפקוד, ולכן אולי עדיף לא לפתוח תיבות פנדורה".
"לצערנו, זה גם מה שקרה לקצונה הבכירה בצה"ל", טוען קצין באמ"ן, "הגישה היא שהמפקדים הבכירים הם חזקים והם לא צריכים את השטות הזו של הנפש. הם לא חוו את שדה הקרב באופן המיידי כמו החייל הפשוט. אבל יש פה שאלות אינטנסיביות של אשמה, אחריות, בושה וביקורת והן משפיעות על כל החלטה שמתקבלת. גם אחרי שאנשים הולכים הטראומה נשארת בקירות, והיא תשפיע עלינו דורות קדימה אם לא ניתן לה מענה".
*
השאלה הקשה מכל היא איך יתחילו בכלל ארגוני הביון לפרק את הטראומה לאחר שהפכו לשעיר לעזאזל בסביבה פוליטית רעילה. בשביל תהליך אמיתי נדרשת מוכנות להפגין פגיעות, ויותר מכך – אמון גבוה בממונים עליך. אבל הארגונים שחייבים להתחיל תהליך שיקומי נמצאים תחת מתקפה חסרת תקדים שבעצם יוצרת תהליך הפוך: מצופפים שורות, משדרים הצלחות, מחצינים סמכותיות ולפעמים גם תוקפים בחזרה.
את המצב הזה החריף עוד יותר מינויו של ראש שב"כ חדש בהליך שנוי במחלוקת. אם המינוי של אלוף דוד זיני ייפסל, ישראל עלולה להיקלע למשבר חוקתי שבו השב"כ יצטרך להכריע למי הוא מקשיב – לראש הממשלה או לבית המשפט. אם המינוי יצליח – הארגון יידרש להתרגל למפקד שלא מגיע מתוכו ועליו לרכוש את האמון מחדש. "מינוי חיצוני הוא הרבה פעמים החלטה נבונה, וזיני הוא קצין רב-זכויות. אבל שמו הולך לפניו בכל מה שקשור לקשיחות ותפקודיות. לא הוא האדם שיצליח ליצור בארגון שיחה כנה", מסביר אחד הגורמים במערכת הביטחון בדאגה. "הוא מגיע ממערכת מאוד היררכית למערכת שטוחה. מתפיסת עולם שאין בה בכלל סימני שאלה, לארגון שחייב להניח סימני שאלה כמעט על כל דבר כרגע. הוא קצין אידיאולוגי וקשוח. החשש הוא שההובלה שלו רק תעמיק את הטראומה במקום להתמודד איתה בכלים עדינים".
*
הטראומה לא נעצרת בארגוני הביון. היא נוכחת במערכות ענק בישראל, וגם אנחנו כחברה סובלים ממנה.
המון אקסיומות התנפצו לנגד עינינו ב-7 באוקטובר, והצורך לתת תשובה קונקרטית לשאלה מי האשם הבלעדי שאילולא הוא כל זה לא היה קורה לנו הוא חלק מהכחשת הפצע. לא משנה אם תולים את כל האשם בכך שלא העירו את ראש הממשלה או את כל האשם במזוודות הכסף שאותו ראש ממשלה העביר לחמאס. ההכרה במציאות מורכבת שבה יש גורמים רבים שהביאו להפתעה המושלמת לא יכולה להתרחש במרחב פופוליסטי. כפי שהשב"כ ואמ"ן חייבים מרחב בטוח שבו הם יכירו בעומקו של הפצע, בשבר הזהותי שהם חווים ובשאלות הקשות שהוא מציף, כך אנחנו נדרשים לאותם התהליכים ממש. 600 יום אחרי, אי-אפשר להמתין עוד. גם נפשה של האומה צריכה הכרה בטראומה, טיפול ושיקום.
