בשבועות האחרונים מצאתי את עצמי מתנרמלת לאיטי. יוצאת לפגישות, מעצבת את הדירה, קונה בגדים, מסתובבת בעיר שהייתה לי לבית זמני, טסה לחו"ל, מגיעה לחתונות, יוצאת לכנסים.
כאילו העולם לא עצר מלכת. כאילו החיים חזרו למסלולם.
1 צפייה בגלריה
(מיצג בים למען החטופים, שלשום ביום ה־600. האם אינכם יודעים שזהו סוף העולם? | צילום: אי-אף-פי, JACK GUEZ)
כמה נעים היה במים החמימים של הזרם המפכפך. כמה נוח ומזמין היה הריפוד התכול של השגרה. כמה מובן הצורך של כולנו לשחות שם, לצד מי שאיתנו, ולהניח מאחור את שאירע.
בעודי צועדת ברחוב צדדי ויפהפה ברומא, הבנתי פתאום עד כמה הצורך הזה, בנורמליות, בחיים רגילים, הוא חיוני לשרידותו של האדם.
אבל אז חזרתי. לארץ. ולחיים. ולאין שגרה שהפכה לשגרע.
כי אנחנו שוחים במעלה הנהר – ונגד הזרם. במים הסוערים, כמו דגי סלמון, נאבקים בזרמים תת-קרקעיים, בקור המים המקפיא, מנסים לשרוד את המסע הזה, מנסים להציל את אהובינו. מייחלים לרגע שבו נוכל לחזור ולשחות בכיוון הנגדי.
אני עייפה. מותשת. המאבק על היום-יום קשה מנשוא. והמשא כבד. והמסע ארוך משיכולנו כולנו לשער או להאמין. ולמרות זאת, אני ממשיכה לשחות נגד הזרם.
× × ×
אומרים שהמסע של אנשים שעברו טראומה אל עבר ההחלמה מלווה בתחושה הקשה שהעולם כולו היה אמור לעצור מלכת. כי איך ייתכן שהחיים שלנו התהפכו עלינו והכל ממשיך כרגיל? מילות השיר המפורסם של סקיטר דיוויס משנות ה-60 של המאה הקודמת שואלות למה השמש ממשיכה לזרוח? מדוע הים ממשיך להתנפץ אל החוף? למה הציפורים ממשיכות לשיר? למה הכוכבים ממשיכים לזהור מלמעלה? האם הם לא יודעים שזה סוף העולם?
אמנם השיר עוסק באהבה נכזבת, אך במידה רבה גם אנחנו כאן נמצאים באכזבה כזו מהסביבה. מכם. מאלה שהמשיכו הלאה. נותרנו לבד. כאילו רק אנחנו חשים את האימה, הבדידות, הזעקה, התקיעות.
ולמרות שאנחנו עייפים ומותשים, אין לנו את הפריבילגיה לחזור לשחות במים החמימים של השגרה. אנחנו מחויבים, בהיעדר כוחות מוחלט, להמשיך ולשחות במעלה הנהר, כנגד מים סוערים, שיש מי שדואג שיסערו אף יותר, במטרה להתיש אותנו ולגרום לנו לוותר.
מי שמאבד את התקווה וטובע במערבולת הייאוש, מוותר.
× × ×
בשבועות האחרונים אני חשה שאפילו בסביבתי הקרובה יש יותר ויותר מוותרים. יותר ויותר אנשים שמרימים ידיים ומקבלים את המצב הבלתי נסבל כגזירה משמיים, ולפיה החטופים – החיים והחללים כאחד – הם שה לעולה. "מחיר" שעלינו לשלם בגין המלחמה העקובה מדם שנכפתה עלינו.
עוד 58, פחות 58. מה זה כבר משנה אל מול מלחמת הנצח?
אז זהו. שזה משנה. מאוד. אם לא נשחה כולנו יחד נגד הזרם ונצלח יחד את המערבולות, ולא נחזיר את כל בני הערובה המוחזקים בידי האויב הביתה, לחיק המשפחה או למנוחת עולמים, לעולם לא יהיה לנו שקט.
מראית העין של השגרה, המים החמימים, יישארו לנצח עכורים ולא יאפשרו לנו לחיות בהם יחד.
ואם ניפרד לרגע מהדימויים המקילים עלינו להגיד אמירות קשות – אנחנו צריכים אתכם איתנו.
איך ייתכן שהכל ממשיך כרגיל? אנחנו כבר יותר מ-600 יום אחרי האירוע שהפך את החיים של רבים מאיתנו על פיהם, ופגע ברבים מאיתנו נפשית, כלכלית וגופנית. אבל יותר מכל, 7 באוקטובר עתיד לשנות את פני העולם של כולנו כפי שהכרנו אותו כולנו. גם מי שלא נפגע ישירות ייפגע תרבותית, חברתית, ערכית ולאומית, אם לא יוחזרו כל החטופים. נרמול הישארותם שם יהיה אות קין שכל אחד ואחת מאיתנו יישא על מצחו לנצח.
אל תיתנו לזה לקרות. הכל צריך לעצור. הכל היה צריך להיעצר מזמן!
למה את הולכת בבוקר לעבודה? מדוע הם ממשיכים לעשות קניות? איך ייתכן שעוד עונה של "האח הגדול" עולה לאוויר? איך ייתכן? האם אינכם יודעים שזהו סוף העולם?
זהו סוף העולם הפרטי שלנו המשפחות, אבל זה יהיה סופה של מדינת הלאום המשותפת והיקרה לכולנו, אם לא נעשה כולנו מעשה. עכשיו. היום.
מה כבר אני יכולה לעשות? שואלת את עצמה הקוראת. את יכולה! זה לא נוח, אבל את יכולה לעצור לרגע את החיים.
אל תקני אלא מצרכים חיוניים. אל תצאי לבלות ואל תיזמי אירועים חברתיים לא הכרחיים. אל תלכי לעבודה (אם זה אפשרי) ואם את הולכת – תדאגי להבהיר שאת שם למרות שהעולם עצר מלכת.
צאי הלילה החוצה למרפסת – החשיכי אותה, הדליקי פנס בטלפון ועמדי כשפנייך אל דרום-מערב.
צאי לעצרות, עמדי בצמתים, בואי לכנסת, לבשי חולצה, ענדי סיכה, כתבי מכתבים, דברי עם בני משפחה. אל תיתני לחיים להמשיך בזרמם החמים.
בואו לא ננרמל מצב שברור שהוא אינו נורמלי. אל תעמדו מנגד. אל תיתנו לסוף העולם להגיע.
בניה של רננה, אור ויגיל יעקב, שוחררו משבי חמאס בנובמבר 2023. אביהם יאיר מוחזק כחלל בעזה.
