עד שתחזור אליי // איילה דקל } התחנה } 208 עמ'
מלחמת 7 באוקטובר חוצה בימים אלה את יומה ה-600 ובכך היא עוקפת באורכה את מלחמת השחרור, שהייתה עד אליה הארוכה במלחמות ישראל. בתוך תקופה קשה שלא הייתה כמותה, היא מציבה עומס בלתי נסבל על כתפיהם של משרתי המילואים ומשפחותיהם, שנזרקו משגרת חייהם אל מציאות של מאות ימי מילואים וסבבי לחימה בלתי פוסקים. כאלה הם גיבורי הספר שלפנינו: גיא ורחלי הם זוג רגיל במציאות בלתי רגילה, הורים לשני בנים מאזור המרכז, שמאורעות 7 באוקטובר והמילואים הממושכים טורפים את עולמם. מלחמות הן מאורעות כבירים, החותכים באבחת חרב את חייהם של כל המעורבים ומחלקים אותם ללפני ואחרי. היסטוריונים יתארו אותן דרך קרבות ומאורעות גדולים; על חייו של הקצין הזוטר ואשתו כמעט לא נאמר דבר. 'עד שתחזור אליי' מנסה לתקן זאת דרך סיפורו של זוג אחד שחייו נטרפים במלחמה. התקופה הזו, שסופה לא נראה באופק, מורכבת מהמוני רגעים קטנים וגדולים שמרכיבים שגרת חירום ומלחמה.
הספר מסופר לסירוגין, פרק מנקודת המבט של גיא ופרק מנקודת המבט של רחלי. מבטיהם חופפים והעלילה אינה משאירה חללים במתרחש, כך קל לעקוב אחרי מאורעות קשים מנקודת מבט מקבילה. זהו כוחו של הספר: הוא מתאר ביסודיות את הדילמות של משרתי המילואים ומשפחותיהם, את הלוחמה שנעשית ברצועת עזה בתוך שטח בנוי ואת זו שנעשית בשטחים הבנויים של הבית. אלא שגיא ורחלי, על אף היופי והעדינות בדמויות שלהם, אינם אנשים ממשיים. כל קיומם הוא בתוך המלחמה: היא אשת החייל והוא הקצין, ואין להם כמעט זיכרונות או חלומות משותפים, היסטוריה משפחתית, מקצוע מובהק. למרות המבט הרגיש והאמפתי שבו הם מעוצבים, מבט שמעיד כי הכותבת מכירה את ההתמודדות שלהם לפני ולפנים, הם אינם ממשיים ולכן כמעט ולא משאירים חותם. כאילו הוצבו כדמות האמורה לייצג רעיון ולא כנפשות חיות, סובלות דמויותיהן של גיא ורחלי מהמבט הפלקטי, גם אם יסודי ומלא חמלה, שדרכו מתוארים חיילי המילואים ונשותיהם בעת הזו: גיבורים שבורים המחויבים למלחמה ולרעות שאין כמותה בשדה הקרב, המתקשים לחזור לחיי היומיום, וגיבורות שבורות האוחזות בשגרה תוך דאגה איומה ליקיריהן, בניסיון לשמר את מה שעלול להישבר בכל רגע.
'עד שתחזור אליי' נולד בפייסבוק, מתוך קבוצות תמיכה ופריקה של נשות מילואים. כל פרק נפתח בציטוטים מתוך שתי קבוצות שבהם מתארות נשים את ההתמודדות שלהן. פייסבוק הוא כיום סדנת הכתיבה הגדולה ביותר: הוא מאפשר פריקה ואהדה מהירה לרגשות שרבים חווים אותם, וחיכוך מתמיד עם זרם תודעה ציבורי. אך לידה מתוך רגשות אמיתיים אינה מספקת כמעשה אמנותי, למרות שהיא מיידית ואף מרגשת. כביכול כל הנשים העייפות המנסות להיות אמיצות בשביל בני זוגן הן אותו דבר, כך גם הגברים שחולמים בלילה על המלחמה ומעדיפים לישון על הרצפה הקשה והקרה במקום במיטה. הדמויות אינן פגומות אלא לא ממשיות, כאילו הופקעה הפרוזה לטובת החדשות; בתיאור הדמויות ללא אישיות מובהקת חוטא הספר לאמנות בכך שהוא מגייס עצמו למלחמה למרות שהוא סוקר את הבעיות שבה.
זהו הפגם הגדול של הספר: אף שהוא כתוב במיומנות ומתאר מציאות ממשית ומעוררת אמפתיה, אין הוא ממריא אל הספרות. לפרקים נראה שהספר בנוי על פי רשימת נושאים: דאגה אינסופית, לילות בלי שינה, התמודדות עם קשיי הילדים והקשיים במקום העבודה, ההתמסרות לקרב, אובדן ושכול, מיניות וטראומה. כל אחד מאלה הוא נושא לספר בפני עצמו וראוי למבט מעמיק, משום שאמנות מסוגלת לבחור את הרגע היחיד ולעצב ממנו עולם; בספר שלפנינו במקום מעט המחזיק את המרובה יש ריבוי רגעים שאינם אומרים כמעט דבר על המלחמה.
זהירות רבה נדרשת ביצירות הנולדות סמוך ובתוך זמן התרחשותן. הן מקבלות תנופה רבה מכוח המאורעות שחוללו אותן, ועונות לביקוש הנואש לביטוי בזמן הווה למתרחש. אך לעיתים רחוקות הן חורגות מעבר לזמן, אל המרחבים העמוקים יותר של האמנות, זו הנדרשת והנשארת הרבה אחרי ששככו גלי ההדף של ההיסטוריה. 'עד שתחזור אליי', למרבה הצער, אינו ממריא למעלה מרגעיו הקשים של ההווה. •
לפרקים נראה שהספר בנוי על פי רשימת נושאים: דאגה אינסופית, לילות בלי שינה, התמודדות עם קשיי הילדים והקשיים במקום העבודה
