נשיא צרפת עמנואל מקרון הרחיק עד אינדונזיה וסינגפור כדי להודיע כי לא רק שיכיר במדינה פלסטינית, אלא שהוא מקווה שהאיחוד האירופי "יקשיח את עמדותיו המשותפות" כלפי ישראל.
המצב ההומניטרי בעזה בלתי נסבל. האירופאים צופים כבר חודשים בזוועות שבישראל מתחילים לגלות בשבועות האחרונים. החשש מפני גירוש האוכלוסייה וסיפוח עזה והגדה המערבית מוביל את אחרוני המהססים להצטרף לגינויים. כל הצהרה כזו אמנם מלווה בהתחייבות לביטחונה של ישראל וקריאה לשחרור החטופים, אבל לא ברור אם זו התחייבות או מס שפתיים.
ההתנגדות לפוליטיקה הישראלית התמזגה כבר מזמן באנטישמיות. הצבע הירוק שהושלך אתמול על בתי הכנסת ועל מוזיאון השואה מוכיח עד כמה ההכרזות של מקרון נפיצות. המלחמה בעזה מטלטלת את אירופה כמעט כמו את ישראל, ומקרון החליט לא לעמוד מנגד. להיכנס. צרפת וסעודיה יעמדו בראש ועידה באו"ם שתתקיים ב-17-20 ביוני ומטרתה "למצוא פתרון בדרכי שלום לנושא הפלסטיני והתקדמות לעבר מסגרת שתי המדינות". ועידת הכנה בהשתתפות עמותות אזרחיות ודמויות מפתח ישראליות ופלסטיניות תתכנס בפריז כמה ימים לפני כן.
כל יוזמה לדיאלוג היא מבורכת, אולם גם הצרפתים מודים שאף מדינה ערבית נוספת לא תכיר בישראל כל עוד המלחמה והרעב נמשכים בעזה. "מדובר בתחילתו של תהליך" – אמרו בשבוע שעבר מקורות דיפלומטיים צרפתיים.
ואם הסיכוי להצלחה כל כך נמוך, למה מתעקשים הצרפתים להיכנס לזירת המוקשים הזו ולא להשאיר לטראמפ את ההזדמנות לפוצץ את המזרח התיכון לבד? הנה כמה תשובות אפשריות:
ראשית, המניע הכלכלי. סעודיה להוטה לדחוק את רגליה של קטאר כשחקנית מרכזית בזירה העולמית. צרפת נמצאת בגירעון של 154.8 מיליארד יורו. ההכרה במדינה פלסטינית בוועידה משותפת בראשותן תחבר בין השתיים. זה יהווה אולי בסיס לשיתופי פעולה כלכליים שחשובים לצרפתים.
עוד מניע הוא התקפות מצד השמאל והימין הקיצוני בצרפת, המערערות את המרכז הפוליטי שעליו נשען מקרון. אם הוא יוכיח את עצמו כגורם מוביל בנושאי המזרח התיכון ואוקראינה, זה יסיט אולי את האש מהבעיות בתוך צרפת. ובל נשכח את לבנון, חלק בלתי נפרד מהישות הצרפתית. המלחמה בעזה לא עוזרת לייצב את ביירות.
למקרון יש תחושה שההכרה בפלסטין היא נשק יום הדין. בישראל בהחלט מגיבים כאילו מדובר בפצצת אטום. בינתיים, הקהילה היהודית בצרפת חוטפת, ועזה במצוקה. קשה להניח שיוזמת מקרון תשנה משהו בשתי החזיתות.
