לאחרונה הציג ח"כ שמחה רוטמן הצעת חוק הקובעת שכאשר איסור פלילי מעורר שאלה פרשנית, יש להעדיף את הפרשנות המקלה עם הנאשם. הכלל הזה, המקובל בכל המדינות הדמוקרטיות ומכונה במסורת האנגלו-אמריקאית "כלל ה-lenity", הוצע כחלק מרפורמה בדיני העונשין שהוכנה בידי מומחים והתקבלה בשנת 1994. אולם הימים היו ימי "המהפכה המשפטית" (ככינויה בפי מחולליה), וטיבן של מהפכות, כפי שאמר אדמונד ברק, שהן "משיבות לאחור את כל העקרונות של ריסון". להצעה המקורית, שלפיה "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר", נוספו בהליכי החקיקה שתי מילים שרוקנו את העיקרון מתוכן. הנוסח שהתקבל קבע: "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים, לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל" - ובכך כיוון השינוי להלך הרוח המהפכני, שלפיו רשאי השופט לייחס, מדעתו שלו, תכלית לחוק הפלילי בהתאם לעקרונות שבתי המשפט ינסחו בעצמם מעת לעת, וכי אם התכלית המיוחסת תנביע פירוש מחמיר יותר מן הפשר המילולי הפשוט של החוק – לא יחול עיקרון הפרשנות המצמצמת.
עיקרון הפרשנות המצמצמת בפלילים יונק מתפיסה ליברלית של מערכת היחסים שבין הפרט למדינה המודרנית, המטילה איסורים מכוח הסכמת הרוב ולא על סמך עקרונות טרנסצנדנטיים. מטעמים של גאווה לאומית מנסים אצלנו, לעיתים, לקשור אותו בעיקרון התלמודי ש"אין עונשין אלא אם כן מזהירין", אולם יש בכך מידה רבה של אנכרוניזם היסטורי. העיקרון התלמודי קובע משהו אחר – שישנה הבחנה מושגית בין גינויו של המעשה ובין ענישתו, שכן העונש איננו תשלום שתמורתו מותר לבצע את המעשה האסור. במסורות האירופיות נקשר העיקרון, באופן מלאכותי דומה, בציטוטים מן המשפט הרומי, שאמנם משווים לו לווית-חן עתיקה, אך משנים את משמעותם המקורית של הציטוטים.
הנחת המוצא שממנה משתלשלת המסקנה שיש לפרש חוקים פליליים בצמצום היא מודרנית דווקא: חירותם הטבעית של פרטים. אני רשאי לעשות כל מעשה העולה על רוחי, כל עוד אתם, עמיתיי האזרחים, לא תודיעו לי מראש ובמפורש שהרוב בקרבנו החליט לאסור אותו. זכותי המלאה להיות נבל ברשות התורה ולפרש לטובתי כל איסור. כשם שמוטב, כדברי הרמב"ם, לפטור אלף חוטאים מלהרוג נקי אחד, כן מוטב לסבול מעשה לא מוסרי או מזיק ובלבד שלא נהיה כולנו כפופים לשרירות ליבם של שליטים, המסווגים בדיעבד מעשים כאסורים או כמותרים, בהסתמכם על עקרונות מופשטים, תכליות מיוחסות או תפיסות עולם מתחדשות. משום כך, בעידן הרחוק שבו סוגיות משפטיות וציבוריות נדונו בפני עצמן, מבלי לשאול אם הן משרתות את נתניהו או את השואפים להדיחו, מתחו מומחים ושופטים רבים ביקורת על רעיון הפרשנות התכליתית בפלילים: נשיא בית המשפט העליון גרוניס, למשל, ופרופ' קרמניצר, מלומד בעל אוריינטציה פרוגרסיבית מובהקת.
זהו אפוא היחס הראוי בין הפרט ובין השליטים: איתמר בן גביר, יצחק עמית, דוד זיני, גלי בהרב-מיארה, דני לוי – את כולם עלינו לכבד ובכולם לחשוד. הם מהווים חלקים של מערכת אחת, לא תמיד מתואמת, שאוחזת בעשרות אלפי קני נשק ובנכונות להפעיל אותם נגדנו בשעת הצורך. את המגבלות שיש להטיל על כוחם אנחנו רוצים לקבוע על סמך תסריט שבו הם מתחלפים באחרים, חשודים בעינינו יותר.
הבעיה שחוללה אותה מהפכה משפטית הצטרפה למסורת סמכותנית של המשפט הישראלי מערש לידתו. המשפט הפלילי במדינות דמוקרטיות מאזן בין חירויות הפרט לבין יכולת הציבור למנוע ממנו להזיק לאחרים, אולם בישראל נטתה נקודת האיזון לכיוון הרחבת סמכויותיהם של שוטרים ושופטים על חשבון חירויות הפרט. היו לכך סיבות היסטוריות וסוציולוגיות עמוקות: שיטת המשפט שלנו העתיקה גרסה של המשפט האנגלי שהוחלה במושבות לא אנגליות שבהן לא ניתנו לאוכלוסייה הפריווילגיות המלאות שהוענקו לנתין בריטי, ולעומת זאת שופטים קיבלו סמכויות מרחיקות לכת שנועדו לשליטה באוכלוסייה ילידית עוינת. שנות העימות האתני שלאחר הקמת המדינה הביאו לכך שרבים העדיפו לשמר מצב זה.
אחת ההשלכות של מגמה זאת נוגעת ליכולת ההעמדה לדין. במרבית המדינות לא ניתן להעמיד לדין בעבירה חמורה על סמך החלטת רשויות התביעה בלבד, ללא הסכמה מוקדמת של גוף ציבורי או שיפוטי. בריטניה היא חריגה במובן זה, גם ביחס למדינות אחרות במשפחת שיטות המשפט שלה, כמו ארה"ב וקנדה: התביעה בה כפופה ליועץ משפטי לממשלה, הממונה באופן פוליטי על ידי ראש הממשלה, כמעט תמיד מקרב חברי הפרלמנט ממפלגתו, אך החלטות על העמדה לדין אינן מצריכות אישור חיצוני מוקדם. ישראל, למרות שדחתה את המודל החוקתי הבריטי (היעדר יכולת שיפוטית לבטל חוקי פרלמנט, יועמ"ש פוליטי) אימצה את הרעיון הבריטי של העמדה לדין ללא בקרה חיצונית. כך, אחוז האזרח הישראלי בצבת של כוחות עזים: תובעים הנהנים מעוצמה יוצאת דופן בראייה השוואתית וחוק פלילי הפרוץ לפרשנות מרחיבה, שמפלילה מעשים לאחר עשייתם. יש לקוות לתיקונו של ליקוי כפול זה.
פרופ' רון שפירא הוא רקטור המרכז האקדמי פרס
עיקרון הפרשנות המצמצמת בפלילים יונק מתפיסה ליברלית של מערכת היחסים שבין הפרט והמדינה המודרנית. אני רשאי לעשות כל מעשה העולה על רוחי, כל עוד אתם, עמיתיי האזרחים, לא תודיעו לי מראש ובמפורש שהרוב בקרבנו החליט לאסור אותו
