כמו תמיד, כשמדובר בגיוס – החרדים לא מחפשים פתרון, אלא זמן. עוד דחייה, עוד תרגיל. והם אלופים בזה.
שלב ראשון: לשכנע את הציבור שהחוק הקיים לא מספיק טוב. איך עושים את זה? זורקים את המילה "סנקציות" לאוויר שוב ושוב – דרך פרשנים, בכירים לשעבר, אפילו ראש אכ"א – עד שהציבור מאמין. וכולם שוכחים את האמת: החוק הקיים כולל את הסנקציה הכי חמורה בדמוקרטיה: שלילת חירות. חרדי שלא מתייצב לגיוס? אפשר לעצור. לשפוט. לאסור. אפילו בלי שופט – מספיק קצין בדרגת סרן. ואפילו אם לא עוצרים – עצם היותו עריק גורר סנקציות שמחרבות חיים.
אז למה לא אוכפים? פה נכנס דוח נומה. אכ"א – הגוף שאמור לגייס – מסר במשך שנים נתונים כוזבים ביודעין, כדי לסייע לחרדים להתחמק. ולא נמצא אפילו חרדי אחד שגויס ליחידה קרבית.
ואז מגיע השלב השני: להנדס חוק שירצה את כולם. לציבור – סנקציות אישיות, מכסה מיידית, איום ביטול אם לא מתממש. לחרדים – דחיית שירות לכל מי שבישיבה, סנקציות רק על מי שלא, ובפועל מנגנון שמכריח את כולם לשבת וללמוד. במקביל, המדינה מממשת את דוח שקדי: קולטים חרדים מבוגרים לתפקידי עורף יקרים ומיותרים. שכר עתק, אפס מוטיבציה, והצבא לומד לא לרצות אותם. וכשזה ייכשל, בעוד שנתיים-שלוש, הציבור יגלה ששוב עבדו עליו: שלא הגיעו לוחמים חרדים, אלא פקידים יקרים; שאין שום כוונה לעמוד במכסות; ושאי-עמידה לא באמת משנה כלום – בדיוק כמו עכשיו. ובינתיים, הארכת שירות החובה, עוד צווי 8, עוד עומס על הלוחמים.
ואם בכל זאת יהיה גרעין ציוני שיתנגד? החרדים יצביעו נגד החוק. יכריזו שהוא "קיצוני מדי". הציבור יתבלבל: "אם הם נגד, אולי זה טוב?". החוק ייפול, ואז בלחץ מדומה הם יסכימו ויצביעו בעדו.
וככה, עוד סיבוב עובר, עוד פעם הציבור מרגיש ש"עשינו סדר", ובפועל – החוק היחיד שעבר הוא חוק גיוס לישיבות.
שלב ראשון: לשכנע את הציבור שהחוק הקיים לא מספיק טוב. איך עושים את זה? זורקים את המילה "סנקציות" לאוויר שוב ושוב, עד שהציבור מאמין
