בחמשת החודשים הראשונים של שנת 2025 נרצחו בחברה הערבית לא פחות מ-100 בני אדם – עשרה יותר בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד. אלא שעד כה הצליחה המשטרה לפענח רק עשרה מהמקרים – עשרה אחוזים בלבד.
אתמול לפנות בוקר למשל נרצח נור מוסא, שליח תושב לוד, מכדור תועה בזמן שרכב בין שכונות העיר. יום קודם לכן השתתף מוסא בהלווייתם של בני הדודים עודאי וסעיד שעבאן, תושבי העיר שנרצחו בסוף השבוע בכפר-קאסם, ולא ידע שהוא הבא בתור.
בשבוע שעבר כינס סוף-סוף ראש הממשלה בנימין נתניהו את הוועדה למלחמה בפשיעה בחברה הערבית, והורה לקדם הגדרת ארגוני פשע כארגוני טרור. אבל גם אם פעילות הוועדה תוכח כיעילה בסופו של דבר – הרי שייקח זמן רב לשם כך, ובינתיים נמשכת שרשרת הלוויות ביישובים השונים.
הביקורת העיקרית בחברה הערבית נגד הרשויות נגעה לאורך שנים לאכיפת חסר, הזנחה וזלזול. תחת הממשלה הנוכחית, טוענים יותר ויותר קולות שמדובר במגמה מכוונת של הפקרת האוכלוסייה הערבית. "מה הם 100 קורבנות פשיעה ערבים עבור נתניהו ובן גביר?", תהה המשפטן עו"ד רדא ג'אבר. "אדם הגון – יהודי או ערבי – ישיב שמבחינתם הם כלום. אם הייתה להם משמעות כבני אדם וכאזרחים, הם היו עושים משהו משמעותי בשנים שהם בשלטון. אבל הם עצרו חלק לא מבוטל מהתוכניות הממשלתיות לטיפול בבעיית הפשיעה. הם בעצם מנהלים מאבק גלוי וסמוי נגד החברה הערבית. המדיניות כיום כלפי החברה הערבית היא לעומתית. מנסים להכניס אותה למעגל העימות. מסמנים את מהותה של המדיניות: הערבים בישראל הם אויב, ולכן מה זה 100 קורבנות פשיעה בקרבם?".
הרקע ל-100 הרציחות האחרונות משתנה ממקרה למקרה. הרוב המכריע נעוץ בהעמקת המעורבות של ארגוני הפשיעה בחיי היום-יום של החברה הערבית, מגמה שהתחזקה בשני העשורים האחרונים, תוך ניצול הוואקום שנוצר בישראל אחרי ההתמודדות המוצלחת מול הארגונים בחברה היהודית. הם עוסקים בגביית דמי חסות, סחר בנשק לא חוקי, מתן הלוואות, השתלטות על מכרזים ממשלתיים ועוד. ואז, כשאדם מסתכסך עם גורם פשיעה או חייב לו כסף, לא רק הוא הופך מטרה לחיסול – אלא גם קרוביו.
בנוסף, ישנם מקרי רצח שלא נוגעים באופן ישיר לפשיעה מאורגנת, אלא לסכסוכים משפחתיים או אפילו אקראיים. כשכלי נשק לא חוקיים נפוצים וזמינים כל כך, גוברים הסיכויים שייעשה בהם שימוש גם במסגרת סכסוכים פעוטים לכאורה.
מצב הביטחון האישי והיעדר האופק הפכו כה מייאשים, עד שגוברים המקרים שבהם משפחות שלמות עוזבות את יישובי מגוריהן למקומות בטוחים יותר בארץ, ויש גם כאלה שנוסעים לחו"ל לתקופה לא ברורה.
העיתונאית ח'ולוד מסאלחה משוכנעת ש"המשטרה לא מתרשלת, אלא שותפה לפשע. האלימות בחברה הערבית איננה תוצאה של רשלנות, אלא של מדיניות. מה שנראה כהפקרה הוא בפועל שיטה: לא פועלים כשהקורבנות הם ערבים. השר לביטחון לאומי נוזף במפקדי תחנות לא בגלל 100 נרצחים, אלא בגלל קולות המואזין".
הפעיל החברתי והפוליטי אמג'ד שביטה, תושב טירה, הוסיף: "מספר הקורבנות הערבים יחסית לגודל האוכלוסייה הוא מהגבוהים בעולם. אפילו ביחס למדינות עולם שלישי. אם נוסיף לזה את העובדה שרוב הקורבנות נרצחו בנשק חם שלרוב מקורו בצבא, התמונה מתבהרת בצורה חד-משמעית: המדינה מעוניינת בהשתלטות העולם התחתון על החברה הערבית, אפילו במחיר של פגיעה בריבונות שלה או בכלכלה שלה. העיקר לפגוע בחסינות של החברה הערבית, להחליש ולהתיש אותה".
