לא בטוח שימים שבהם לוחמים נהרגים ממטענים בעזה הם הזמן המתאים לסדרה ישראלית חדשה שבה אנשים מתפוצצים באופן שמשאיר את הלב שלהם שלם ואף פועם. ובכל זאת, "גחליליות" מצליחה להידחק למרחב הצר שבין העצב הנורא על מלחמה מציאותית מאוד לבין הקסם האפל של יצירת מסתורין קלאסית, שבה הרציונלי והמיסטי נאבקים ביניהם לטובת אמירה על אחד מיסודות הקיום.
במקרה של "גחליליות", שיצרו שחר מגן (תסריט) ותאופיק אבו-ואיל (בימוי) על פי הספר המצוין "ארץ המנזרים" של מגן, הסוגיה המרכזית היא בדידות: במשפחה דפוקה, בזוגיות נטולת כנות, בקהילה מנוונת וגם בפריפריה שנשכחה מאחור. הכל מתנקז לסדרת אירועים חסרי פשר לכאורה ביישוב קטנטן באזור ים המלח, שם טיפוסים כאלה ואחרים אורזים מזוודה, שורפים תמונות מעברם ומתאדים השמיימה. בתחילה נדמה כי הסיבה היא מוקשים שהוטמנו בסביבה ונסחפו בשיטפון, אולם אז מתברר שהסיפור הרבה יותר מסובך.
הפרשה הביזארית מוצאת את דקלה (דאנה איבגי), השוטרת הבכירה במקום, בתקופה מבלבלת ממילא, ועכשיו היא גם נתקלת במפתיע במימי (נינט טייב), שעימה יש לה היסטוריה מפותלת ולא פתורה, שרק רמזים על אודותיה מפוזרים בארבעת הפרקים הראשונים. כמובן שמימי היא לא רק ד"ש מנעורים פרועים וטראומות מכוננות, אלא חבלנית משטרתית עם זיקה אישית לתקריות שמזעזעות את התושבים ואת התושבות (אבל איכשהו לא את כל שאר המדינה והתקשורת שלה, כמיטב המסורת הישראלית של פגמים באמינות).
כפי שמימי נושאת על גבה את דקלה בפרק הבכורה, כך הכימיה המתוחה בין טייב לאיבגי מעמיסה על כתפיה את משקל הסדרה, לפחות עד שהעלילה מואילה בטובה לנוע, בערך מהפרק השלישי. כמו כן, ביצירה מלאת אווירה ואיטית יחסית כמו "גחליליות", היכולת לדבר באמצעות מבטים חודרים או בהנחת יד היא קריטית כדי לחפות על מה שחסר בתסריט מעט מקושקש. לכן ברור מדוע טייב לוהקה להיות המוזה והנמסיס של איבגי, שכרגיל נכנסת בקלילות לנעלי הקונפורמיסטית הזקוקה לגאולה: אם כריזמה היא נפט אמנותי, טייב היא שייח' סעודי – המאגרים שם פשוט בלתי נגמרים.
אבל מעבר לשתי הדמויות הראשיות, וגם להופעה טובה של בן סולטן, הכוכב של "גחליליות" הוא המדבר. הצילום של ירון שרף והבימוי הנהדר של אבו-ואיל, שכבר יותר מ-20 שנה (החל מיצירת המופת "עטאש – צימאון") מתמחה בהפרחת שממות, ממחישים את כל מה שמרתק ומרתיע בטבע הספציפי שבו העלילה מתרחשת. ולמרות ש"גחליליות" היא ממש לא אסקפיזם, כשנטמעים ומתכסים בתוך האפר והאבק שלה, כמעט אפשר לשכוח איפה ולמה עוד ועוד ישראלים נקטלים.
בקטנה
נדרשה לחברת "טורנדו" התבטאות מחליאה להדהים של אליהו יוסיאן נגד אהרן ברק כדי להתנער סוף־סוף מהפרסומת בכיכובו של ה"פרשן". "אמירתו חוצה את גבולות השיח הל־ גיטימיים", הסביר מנכ"ל חברת המזגנים, רונן בזזי. מוזר: קודם, כשיוסיאן רק השתלח בפראות בנשים, בחילונים ובשמאלנים )שלא לדבר על חפים מפשע בעזה(, המנכ"ל נופף בטענה ש"המכירות עלו והמותג רק התחזק", הטיף לראשי חברות אחרות )"ככה נראית עמידה יציבה מול מתקפות"( ועוד התגאה בהחלטה ש"לא להיכנע לציניות במסווה של מוסר". בזזי כמו־ בן צודק: "ציניות במסווה של מוסר" היא תכונה מתועבת במיוחד, שמוד־ גמת היטב באופן שבו המנכ"ל הרברבן נדהם לגלות שיוסיאן הוא מכונת שנאה וג'ורה. על כך נאמר: מודה ועוזב – יחפש את החברים שלו.
