שיחתך לא חשובה לנו / בין אם זה ייגמר בהליכה לבחירות או בעוד משבר מסוג "תחזיקו אותי", מה שמעסיק את מיטב המוחות הפוליטיים בימים אלה הוא המאמץ למנוע את התפרקות הממשלה. הסיבה היא לא חלילה הסחבת בהחזרת החטופים והסכנה שאלה מתוכם שחיים בקושי יהפכו למתים על מלא, או סתם הכישלון הנורא של 7 באוקטובר, אלא "חוק הגיוס". במאמציו הבלתי נלאים לקיים את מצוות "את כולם עכשיו" – כלומר להשאיר כל המפלגות בממשלה – ניסה בנימין נתניהו להשיג בטלפון את הרב דוב לנדו, בחור בן 95 שמנהיג רוחנית את דגל התורה (הסיעה של ח"כ משה גפני). לפי הדיווח של שילֹה פריד, כתב החרדים המצוין של "ידיעות אחרונות", לנדו סירב לקבל את השיחה על רקע מעניין: "הרב לנדו לא מוכן לדבר עם סמלי שלטון ישראליים כמדיניות ותיקה, בשל השקפתו הלא-ציונית".
וכך, בזמן שמכונת הרעל כבר יצאה למבצע "חום יולי" נגד ח"כ יולי אדלשטיין, עוברת בשקט אנקדוטה די היסטרית: מנהיג קהילה לא קטנה ובוודאי לא נטולת השפעה פוליטית, לא מוכן לשמוע את קולו של ראש ממשלת ישראל (וגם לא של נציגי הצבא, אגב), מהטעם שהוא מייצג את התנועה שהקימה את מדינת היהודים. אם כן, לנתניהו לא עוזר שהוא מוכן לסכן את עתידה הכלכלי והחברתי של ישראל כדי לספק ככל הניתן את המגזר החרדי: את הזכות ללחוש (או לצעוק, בכל זאת בן 95) באוזניו של הרב לנדו הוא לא יקבל.
השקפה לא ציונית היא כמובן זכותו של כל אזרח, וגם סוגיית המימון למטרות כאלה ואחרות היא מורכבת בהקשר הזה (ע"ע הטענות נגד תקצוב של יוצרי סרטים ביקורתיים מדי וכו'). ובכל זאת, לא לקבל שיחה בעלת משמעות בגלל שמהצד השני של האפרכסת נמצא "סמל שלטון", זה משהו שלא היה מתקבל על הדעת אם היה מדובר, נניח, בערבים. לכן, אגב, אולי לפני שחולמים על נורמליזציה עם סעודיה, כדאי להתחיל בנורמליזציה עם הרב לנדו.
משתמשים וזורקים (לכלא) / הדאגה ללוחמים בחזית היא מוסכמה ישראלית גורפת מבחינה רטורית, אבל בסופו של יום היא מוגבלת מבחינה מעשית, עם כל הכבוד למגביות לטובת רכישת ציוד חסר ומתן הנחות ללובשי מדים בבתי עסק. את השבת הקרובה, למשל, יעבירו שלושה לוחמי שריון בסדיר, שסיכנו את חייהם במלחמה, בכלא צבאי. בחטיבת הנח"ל נשפטו שני חיילים למאסר שנמנע ברגע האחרון. חטאם הנורא הוא שפנו למפקדים ואמרו שהם לא מסוגלים יותר להיכנס לעזה, אחרי שנה וחצי של מלחמה שבמהלכה היו אמורים להשתחרר, אך גויסו מיד למילואים. זה לא קורה ביום החמישי למלחמה ולא על רקע הסתייגות מאופייה הברוטלי ו/או הפוליטי. הם פשוט אמרו "אנחנו לא יכולים יותר", וקיבלו יחס של טישיו משומש. "הוא הלך לאיבוד", אמרה אמו של אחד הלוחמים מהנח"ל ברדיו, כשתיארה איך הבן שלה הלך והשתנה לנגד עיניה, עד ש"הוא כבר לא הוא". לפי מה שסיפרה על המענה הנפשי שוא וחבריו מקבלים, נשמע שהצבא מתייחס יותר ביראת קודש לחימושים יקרים מאמריקה.
ממדי התופעה לא ברורים, אך מי שעוקב אחר הפרסומים החשובים של רועי שרון בחדשות כאן מבין שלא מדובר באנקדוטה. בעצם, גם אם "רק" מדובר בחמישה לוחמים שנשפטו וגם אם חלקם לא נכלאו, העובדה שהם נתקלו במשך זמן כה רב באטימות מערכתית ועכשיו תלויים בחסדי תשומת הלב הציבורית, היא לכשעצמה מספיקה כדי להצביע על הפער בין המילים הגבוהות של הדרג הפוליטי והצבאי ושל התועמלנים שלהם בתקשורת לבין האטימות והזלזול בפועל. הפה מדבר בהתרגשות על "דור הניצחון" בעוד הידיים הופכות אותו לדור הדיכאון.
הפה של בנט / רבים מנסים לפענח כיצד ייראה קמפיין הבחירות של נפתלי בנט, שיושב כרגע על הר של מנדטים שעליו הוא בנה מנזר שתקנים כדי שלא להידרדר במורד. ובכן, לא צריך להזיע בטיפוס: בחג השבועות פורסם בעיתון זה מאמר מאת ד"ר מיכה גודמן, שכבר תואר בעבר כ"מקורב" לבנט ובכלליות נחשב לאינטלקטואל הבית של הימין המרכזי או המרכז הימני, הזול מביניהם. למי שהחמיץ – וחבל, טקסט מעניין – גודמן מנתח מגמות בחברה וכרגיל עושה זאת בנימה סמכותית ויודעת-כל (ובלי נתונים). כמה מפתיע: מתברר שבעקבות 7 באוקטובר נוצרה הזדמנות פז עבור קבוצת ענק המכונה "הישראלים ההיברידיים", שהם גם לאומיים וגם ליברלים, וטוען כי התלכדות שלהם על בסיס התנגדות לנסיגה משטחים והסכמה על גיוס שוויוני, "יוצרת את האפשרות ההיסטורית לארגון מחדש של הארכיטקטורה של הפוליטיקה הישראלית". מעניין למי הוא מתכוון.
הבעיה אצל גודמן, שכבר כתב פעם תזה שלמה ופופולרית על "מלכוד 67'" ופשוט שכח את עזה, היא שאין רבים כמוהו מבחינת היכולת לטוות במילים שבילי זהב נגישים, אבל על הקונספט של סימני שאלה הוא כנראה לא שמע. יש לו תובנות נוחות כמו טרנינג וניסוחים נעימים כמו מסאז', אבל חמת הספק שעשויה להשפיע על החזונות שלו (למשל התעצמות הימין הקיצוני, הרתיעה בקרב יהודים מפני שיתוף פעולה עם ערבים, ערבים באופן כללי ועוד) לא בוערת בו. הספק בטח לא מפעיל אותו כמו הצורך ליישר את המציאות. גודמן רואה בבהירות מוחלטת את המצע שעליו בנט יוכל להגיע לראשות הממשלה. אם בנט רוצה לכבוש את היעד, מוטב שיתייעץ גם עם אנשים שמסוגלים להודות בעיוורון או שניים.
בשלוש מילים / באגס באני זכאי.
משפט בשבוע / "השמאל הוא החתול של המזרח התיכון" (ח"כ גלית דיסטל אטבריאן. יש בזה משהו: אפילו חתול לא היה מעביר מזוודות עם כסף קטארי מזומן לחמאס)
הר הכסף / ג'סי ארמסטרונג, יוצר "יורשים" המופתית, חוזר עם הסרט "בודדים בפסגה" (זמין ב־ HOT ,yes וסלקום tv ): מעשה בארבעה יזמי היי־טק עשירים מדי, שמתכנסים לסוף שבוע באחוזה מושלגת ואגב נשנושי גורמה ומשחק באולינג מדסקסים את עתיד האנושות, שנמצא ממש באותה שעה בסכנה בגלל מוצרים ופיתוחים חסרי האחריות שהפכו אותם למיליארדרים. שנון, אכזרי ואחרי שרואים מה מארק צוקרברג ואילון מאסק מחוללים במציאות - מאוד מטריד.
