באוקטובר 2024, יממה לאחר שהפסקת האש בין ישראל לחיזבאללה נכנסה לתוקף, יצא אל"ם אבי מרציאנו, מפקדה היוצא של חטיבת חירם (769), לסיור בכפר מארכבה הלבנוני. אינדיקציה מודיעינית הדהימה אותו: מפקד חיזבאללה בכיר נמצא מאות מטרים מהם. "עצרנו מיד את השיירה והפכנו את האירוע למבצעי", משחזר מרציאנו. "הוא והחיילים שלו הספיקו לזרוק את הנשקים ולברוח. נפל לי האסימון: אם הם מרשים לעצמם לעשן נרגילה במרפסת יום אחרי הפסקת אש, אסור לנו לעצור". מאותו הרגע, הטקטיקה שהוביל במשך חודשים שונתה ל"ציד ורדיפה", והמבצעים להשמדת יכולות חיזבאללה רק התעצמו.
מרציאנו (39), נשוי ואב לארבעה, נכנס לתפקידו כחודש וחצי לפני מתקפת 7 באוקטובר ויוצא כעת ללימודים מטעם הצבא. הוא מסכם היום יותר משנה וחצי של לחימה שלא באמת פסקה לרגע, עם תמרון קרקעי, חיסולים של ראשי חיזבאללה ועוד מאות מחבלים, הישגים בלתי נתפסים ואבידות כואבות לכוחותינו. בביקורת עצמית הוא לא חוסך. "היינו יכולים יותר", קובע. "חיזבאללה היו צריכים פה זיכרון קולקטיבי, 100 שנה קדימה, של השמדה מוחלטת של עצם הרעיון שהיה להם להשמיד את מדינת ישראל. זו המשימה העיקרית שהעמדתי: לעבור בית-בית, מחסן-מחסן, ולהוציא ולפוצץ".
הישגים ואכזבות
"מי שרוצה מלחמה קצרה, יקבל הישג קצר. אתה רוצה הישג ארוך טווח, כזה שישפיע על התודעה של האויב? המלחמה תהיה ארוכה," הוא אומר. לצד ההישגים הרבים בהשמדת יכולות חיזבאללה לכבוש את הגליל, הוא חושף גם תחושת החמצה: "לצערי, בכפר כילא למשל, יש בתים שלא פוצצנו לגמרי. למה לא הורדנו הכל? לא היה לנו מספיק חומר נפץ. הייתי רוצה שהאלוף יבוא בביקורת קשה ויאשים שאני עצלן. המערכת הייתה צריכה להתגייס יותר. אנחנו מרחמים עליהם יותר מדי".
אחד הנושאים הכואבים ביותר עבורו הוא המאבק התודעתי, המתבטא בין היתר בדגלי חיזבאללה המתנוססים עדיין בגאווה בכמה מקומות מעבר לגבול. הבחנו בהם בעומק הכפר כילא, במהלך נסיעה לאורך הגבול. "הם לא צריכים להיות שם. אין הבדל גדול בינם לבין דגלי התנועה הנאצית. לראות את זה כל בוקר, זה מטריף. זה ארגון שכל תכליתו לחסל אותי, והוא מתקיים פה ליד, עם הדגל שלו. אנחנו שוגים בגדול. מי תלה את הדגל הזה? חיזבאללה. ואם הם תלו אותו, זה אומר שהם עדיין פה".
2 צפייה בגלריה
"אם הם תלו אותם, אז הם עוד פה". דגלי חיזבאללה (בצהוב) בחורבות כפר כילא | צילום: זיו קורן
לאורך חומת הגבול, קודם לכן, חלפנו לצד כמה מוצבים קטנים המשקיפים ללבנון, שדרש המח"ט להציב מעבר לפתחים בחומת הגבול המבוטנת: "אני בעד חומה וחושב שהיא דבר טוב, אבל אסור שהמכשול הזה יהיה נגדנו, שיהפוך אותנו לעיוורים למה שקורה מאחוריו. בתודעה המבצעית של הלוחם, אני רוצה שהוא לא יחשוב שהחומה היא משהו מגביל".
אל"ם מרציאנו מוכר כקצין מוערך. הוא נחשב להתקפי ויצירתי, וזכויותיו רבות בכל הקשור לניהול המלחמה והישגיה בצפון. באופן בלתי נמנע, השיחה גולשת ללקחים מ-7 באוקטובר. "אם היו אומרים לי עכשיו, 'עם כל ההישגים שהבאת ונלחמת פה במשך שנה ועשרה חודשים – על זה שידעת מה הפוטנציאל ב-6 באוקטובר, והסכמת להיות פה מח"ט ולא עשית כלום – לא התפטרת, ולא עשית מעשה כדי למנוע את האסון או לפחות להתריע בצורה שתטלטל את המערכת – על זה אנחנו מפטרים אותך'. הייתי מוריד את הראש והולך הביתה. אני חושב שזו לגמרי מעילה באמון". הוא לא מנסה להתחמק מאחריות אישית, גם אם המציאות המערכתית הייתה מורכבת והוא היה אז מח"ט צעיר וחדש. "היינו תחת הנחה שיהיו התראות מוקדמות. ספגנו מכה קשה בדרום, והצלנו בזכות זה את הצפון. להגיד שהיינו בסדר לפני כצבא? ממש לא. אני מתבייש בזה. מי שכקצין לא מתבייש, פיספס משהו בבה"ד 1. אני בדרג של מח"ט, ובטח מי שמעליי וידע את הדברים, בוודאי שצריך להתבייש". עם זאת חשוב לו גם להזכיר כי "צריך לפרגן לאנשים שהכינו פה במשך 20 שנה את המערכה. בסוף איך ידענו איפה המשגרים נמצאים? כי היה חייל שלפני עשור זיהה את הגעתו לחצר הבית או למחסן והכין את המטרה שחיכתה לנו".
המחיר האישי
מרציאנו מתייחס גם למחיר הכבד, זה שפחות מדובר, של משפחות אנשי הקבע שחיות תחת מציאות עצימה. "עם ישראל צריך לנשק את הרגליים לאשתי, דברת, ולנשות אנשי הקבע והמילואים. עוד לפני המלחמה ראיתי את הבן שלי שרק נולד, פעם בחודש. אשתי לא יכולה לפתח קריירה. המשפחה חיה בחרדה מתמדת לחיי. אני מקווה שהשנה הזאת תחזיר להם קצת את האבא והבעל שלהם".
שלשום, בטקס העברת הפיקוד ברחבת המסדרים החטיבתית, הוא העניק את השרביט לאל"ם יובל מזוז שהיה קצין מבצעים של פיקוד הצפון ומג"ד 13 בגולני – אותם התפקידים שמילא גם מרציאנו קודם לכן. למזוז ולמקבלי ההחלטות בצה"ל ובדרג המדיני-ביטחוני, הוא מותיר מסר חד: "האתגר שלנו כעת הוא לוודא שהצעיר לבנוני שמתגייס לחיזבאללה יחוסל ביום הראשון שהוא חותם על טופסי הגיוס. ואם זה לא עובד, שלא נגלגל יותר את הבלוף. ניכנס פנימה ונתפוס את הביטחון בכוח. אני לא רוצה פה שקט מדומה. אנחנו רוצים להביא ביטחון אמיתי. מי שחושב שהמאבק על ארץ ישראל הולך להיגמר, יתאכזב מאוד. זה מאבק שעוד ייקח שנים".
