קשה לצלוח אפילו 30 שניות רצופות של "הילדים של חורף 23'" בלי להתכווץ לנוכח מה שילדים וילדות בישראל עוברים מאז 7 באוקטובר. נדמה שלירון ויצמן אפילו לא צריכה להתאמץ כדי לדובב את המרואיינים והמרואיינות שלה, שבגילים צעירים מדי מתגלים כפרשנים צבאיים לא פחות רהוטים מאלה שמופיעים במהדורות החדשות. הם בטח יותר סקפטיים כלפי הסיסמאות של צה"ל.
למעשה, בשיחות מלאות האמפתיה שעורכת ויצמן (שנכנסת ברשת בהצלחה למשבצת הדוקו-רגש שמילאה בעבר גלית גוטמן בקשת) עם הילדים מתחוור, עד כמה המשך המלחמה לא מספק את תחושת הביטחון שנעלמה באותה שבת. להם לא משנה כמה פעמים צה"ל נכנס לרפיח ולחאן-יונס: לחלקם יש זיכרונות כמעט שואתיים מהממ"ד, כשאמא סכרה את פיו של אחיו הקטן כי אסור שהמחבלים ישמעו רעש. אחרים מכירים את סיפורי החטופים ומדמיינים עצמם במנהרות. הבטחות ל"ניצחון מוחלט" לא עושות עליהם רושם. גם סתם אופטימיות תמימה לא יוצאת מזה: "איך תיגמר המלחמה לדעתכם?" שואלת ויצמן את הפאנל בחלק האחרון. "אפס-אפס, כולם ימותו", עונה ילדה אחת ומחלצת מהמגישה צחוק נדהם.
משפטים כאלה ואחרים מלמדים גם שהמשך המלחמה רק מעמיק את השבר ומרחיק את השיקום, שיהיה מסובך ממילא. למשל בנים ובנות לאבות שנלחמים בעזה נתונים לחרדה ולא רק מפני משהו רע שיקרה להם, אלא גם בגלל הסכנה לאדם שהוא כל עולמם (או לפחות חצי ממנו). וזה עוד מבלי שצוללים להשלכות הכבירות של עצם ההשתתפות במלחמה: היעדרות תכופה, קשיים כלכליים, זוגיות שמתפרקת ופוסט-טראומה. הסרט שואף לשמור על נימה פטריוטית גאה – ויצמן היא לא הכתובת להטלת ספק בצדקת הדרך – אבל הילדים והילדות לא מסתירים את המחיר. פשוט הם לא אלה שמחליטים אם להמשיך לשלם אותו.
בעוד כוחו של הסרט טמון בכנות הכובשת של הילדים והילדות, הזווית הפדגוגית-יישומית שלו סובלת מחד-גוניות: מבלי לשפוט את תפיסתה ותובנותיה של מיכל דליות, ספק רב אם אין עוד אנשי מקצוע שיכולים לתרום מהשכלתם וניסיונם לסוגיה מורכבת ורב-שכבתית. הם אולי לא מפורסמים כמוה, אבל ניתן לשער שהנושא מספיק חשוב כדי להתגבר על מכשול זה.
ולא, לא מיותר לציין ש"הילדים של חורף 23'" לא נדרש כלל לאסון אדיר הממדים של הילדים של חורף 23' בעזה. הם לא קיימים בסרט, גם לא בתרגיל דמיון מודרך. "יש אנשים טובים", אומרת אחת המשתתפות בסיום, וילד אחר משיב לה: "אני יודע שיש אנשים טובים, אבל את לא יכולה לבדוק אחד-אחד". הפצצות של חיל האוויר נוטות להסכים.
