אש ורוש // דיאנה ווין ג'ונס } מאנגלית: לי עברון } עוץ } 432 עמ'
את העיסוק בספר הזה צריך להתחיל מהסוף: סופו של 'אש ורוש' מאת דיאנה ווין ג'ונס, שראה אור ב-1984 ותורגם עתה לראשונה לעברית, הוא מהחידתיים ביותר בתחום הפנטזיה לנוער, ומצית עד היום דיונים סוערים בשלל פלטפורמות המוקדשות לסוגה. שכן אחרי 400 עמודים של עלילה נפתלת ולופתת שהקורא מושקע בה כולו, הוא מוצא עצמו הלום מול סיום מהיר ומעורפל, תוהה מה קרה ומה קרא פה עכשיו. האם המחברת המחוננת של 'הטירה הנעה' ו'עיר הזמן' באמת לא הצליחה להעניק סוף מהודק יותר לסיפור מסעיר כל כך?
התשובה לכך מצויה באופן שבו ווין ג'ונס חשבה וכתבה פנטזיה, בקול הייחודי שגיבשה מול קודמיה, וששיאו מתמצה בספר הזה, שבו פולי בת ה-19 מתארגנת לחזור לשנת לימודים נוספת בקולג', כאשר חפצים ופעולות מסוימים מעירים בה סט שלם של זיכרונות מודחקים, הסובב כולו סביב גבר מוזר בשם טום לין. השבת הזיכרון מניעה שרשרת אירועים פנטסטיים, המזמנים לפולי אפשרויות מופלאות של התפתחות וגבורה.
כסטודנטית לספרות אנגלית באוקספורד של שנות ה-50, ווין ג'ונס הייתה תלמידתם של טולקין ו-ק"ס לואיס, וספגה השראה מספריהם שנכתבו באותה תקופה. עם זאת, סגנונה בכלל וב'אש ורוש' בפרט, שונה מאוד משלהם. הספר לא מציע שער ברור ומסודר לעולמות פנטסטיים מגובשים ובעלי חוקיות סדורה, לא מפות מדוקדקות המדריכות את הקורא בנבכיהם או חלוקה סימטרית של טובים ורעים. הפנטזיה שבו מתקיימת בתוך העולם המציאותי וכאוטית כמותו, הדמויות המאכלסות אותה הן בעלות דחפים ומניעים מורכבים ומרובדים, והקריאה בעלילותיהן מזכירה פחות כניסה לעולם אחר בדלת הראשית (או מגב הארון), ויותר ירידה אל מרתף אפל במדרגות לולייניות, כשכל פיתול מגלה שכבה נרטיבית ואסתטית נוספת.
ייתכן שהדבר קשור בכך שבחירותיה של ווין ג'ונס בגיבורות-בנות ברבים מספריה היו כמעט בגדר פנטזיה בפני עצמה בשנים שבהן גדלה והתפתחה כקוראת, ורכשה את השכלתה הספרותית הרשמית. וב'אש ורוש' הדבר בולט במיוחד: זהו ספר שבו הנשיות, עיצובה והפיכתה למהות שיש בה עצמאות וסוכנות מהוות לא רק נושא מרכזי, אלא גם סגנון כתיבה שיש בו היבדלות מכותבי הפנטזיה שקדמו לה, ושאפשר לראות בו טביעת אצבע נשית הן בבחירה שלא לשרטט באופן קשיח את השפה והגבולות של העולם הפנטסטי, והן בטיפוח והזנת הקורא/ת אל עצמאות מחשבתית ויצירתית. כך שלא רק פולי עוברת תהליך התבגרות, אלא גם הקוראת העוקבת אחר עלילותיה — בתשתיתו העמוקה 'אש ורוש' הוא פרויקט של חניכה לקריאה מחדשת, ביקורתית אפילו, בספרות ובמציאות.
הסיפור נדמה כסך כל ההשראות הספרותיות של ווין ג'ונס, מעין מבנה רב-שכבתי של עולמה התרבותי: מבחינה אסתטית הוא מאורגן בארבעה חלקים בהשפעת 'ארבעה קוורטטים' של ט"ס אליוט, שממנו שאבה תמות העוסקות בזמן ובתנועת החיים בתוכו, וכן את ההשראה לקצב של הסיפור — זיכרונותיה המתפענחים לאחור של פולי מייצרים תנועה מוזיקלית כמעט בזמן הסיפורי, מכשפת וסוחפת, ומאידך מכילה צרימות מתוכננות היטב, שמטלטלות את הנרטיב ואת הקורא יחד עימו. מבחינה סיפורית 'אש ורוש' נשען על שתי בלדות סקוטיות עתיקות — תומס הפייטן וטאם לין, אך לצידן אפשר למצוא בו גם השראות מ'האודיסאה', מהמיתולוגיה היוונית והרומית, ממעשיות עממיות שונות, מהברית החדשה ועוד-ועוד. אולם במקום לשאת עיניים אל כל אלה ולהציע גרסה נוספת לתמות שלהם, ווין ג'ונס עושה בהם כבשלה ומציעה לגיבורתה ולקוראיה אפשרות לנרטיב חדש. וכך, בניגוד למר לין השולח לפולי ספרים ספציפיים שיַחְנכו אותה אל הייעוד שהתווה לה עבור מימוש מטרותיו שלו, ווין ג'ונס חונכת את קוראיה לקריאה עבור עצמם, להנאתם ומטרותיהם שלהם. היא פותחת להם עולמות של מטען תרבותי המבקשים לימוד, היכרות והרחבת אופקים, אבל לא לשם ידענות רברבנית או שחזור חקייני, אלא כדי לפתח את היכולת לבנות על גבם עולמות חדשים שיתווכחו עם קודמיהם, כפי שהיא עצמה עושה בספר הזה.
"ספרות אמיתית קשה לקרוא", אמרה הלן סיקסו. "את קוראת ולא מבינה כלום, אבל למען השם, אם תביני מיד, שום דבר לא קרה. את חייבת לנסות להתקדם". סופו של 'אש ורוש' הוא אמנם סתום ומוזר, אך דווקא משום כך גם מסעיר ונפלא, וכמו הספר כולו מעודד קריאות חוזרות ונשנות. הוא מציע אפשרות של שפה אחרת, של מגוון פרשני, של מגע בלתי אמצעי בין עולמה של הכותבת לעולמותיהם של קוראיה ופוטנציאל להתקדמות משותפת אל אופקים ספרותיים חדשים ומלהיבים. •
