יאניק סינר הוא טכנאי טניס. שום דבר לא מפריע לו. לא מזג האוויר, לא הקהל שהיה נגדו, אתה לא תראה עליו רגשות. טכנאי. מפעם לפעם תצא לו הברקה מדהימה, אבל הסרב השני, גם במשחקון העשירי של המערכה החמישית יטייל באותה תבנית של מיקום ומהירות.
קרלוס אלקראס הוא אמן. משרטט קווים של החימר. ארכיטקט של טניס. הוא זקוק לאהבה, לרעש מהקהל, כל הרגשות שלו נמצאים על השרוול. הייחוד של אלקראס הוא היכולת שלו לנבור עמוק ולמצוא את האמנות שלו פעם אחר פעם, במצבים הכי אבודים, ובכזו תכיפות.
המשחק הזה, יותר מחמש שעות של טניס מופלא שלא רצית שייגמר, הוציא מהם את האלטר אגו שלהם. במקום להישבר, אלקראס גילה אופי ורוח לחימה, וטכנאות של טניס, הציל שלוש נקודות אליפות ואז הציל שוב מול ההגשה של סינר. במקום לכרוע תחת הלחץ הפיזי והנפשי של הפספוס, סינר התחיל לשגר אסים באמנות, להגיע על גחונו לעוד דרופ-שוט.
בשביל הרקורד, אלקראס ניצח, אבל אף אחד לא באמת הפסיד. כמו לארי בירד ומג'יק ג'ונסון, שני הפכים מוחלטים שסחטו את הכי טוב אחד מהשני, את מה שהיריב בכלל לא ידע שיש בו. אם יש לנו מזל, מחכות לנו עוד 10-15 שנה מהטוב הזה.
