פעם, מזמן – לפני, אפילו, שנה וקצת – לא ידענו אם נוכל בכלל לחזור לראות טלוויזיה מנותקת, שלא לומר תלושה, מהסיטואציה. 'הכוכב הבא' חזרה בהיסוס, מודעת ומאזכרת; גיא פינס חזר עם כיסוי שוטף של סוג הבידור החדש שהולידה המלחמה, כולל חטופים משוחררים על תקן הכוכב הבא. התרגלנו.
אלא שבשלב מסוים – למעשה, עם העונה החדשה של 'הזמר במסכה' – נחצה איזה קו גבול בלתי נראה אבל מורגש. גם בימים כתיקונם, 'הזמר' מקפידה לייצר עבור צופיה את אימפקט הטלוויזיה-מסחרית-על-אסיד, אבל בסיטאוציה הנוכחית, 'הזמר' הפכה מסתם אסקפיזם סטנדרטי לאסקפיזם מתריס: המקום שבו הטלוויזיה של ישראל מתנתקת סופית מכוח הכבידה הישראלי.
כלומר, מספיק לכם לחזות באורנה ברביבאי מגיחה מתוך ברוקולי – ועוד סחה בראיון כי האמינה שבשבתה ובשירתה כברוקולי תינתן לה הזדמנות לזעוק את זעקת החטופים (!) – כדי להבין את רמת המוזרות שבעצם הבחירה לשדר פורמט מוקצן, קרנבלי, הזוי ומנותק כל כך בזמן הנוכחי.
בהינתן שכל תוכניות הריאליטי שמשודרות כעת צולמו לאחר 7 באוקטובר, הן נאלצות
למצוא בתוכן את הנקודה הלא-נוחה – והיא לעולם לא תהיה נוחה – שבין עסקים כרגיל לשום דבר לא רגיל. דווקא 'האח הגדול', בוודאי הטראשית שבהן, יושבת ביתר-נוחות בסיטואציה מעצם עיסוקה, ובכן, בסיטואציה, ובשיחות בטלות (אם זה מה שזה) בין ישראלים בגובה הרחוב. 'הכוכב' ידעה להשמיש את שליחותה העאלק-גורלית לאירוויזיון כיתד שהצמידה את הבידור המתנפנף לקרקע המצב; אפילו 'רוקדים עם כוכבים' מצליחה לרפרר איכשהו לעכשיו, ולו בזכות זהירותה ועדינותה היחסית של לוסי איוב.
'הזמר', לעומתן, היא בדיוק אותו התקף קוצר נשימה המאלץ את צדי צרפתי ואופירה אסייג פשוט לא להאמין, במלוא ההיפר-ונטילציה שאף סדנה למשחק לא תוכל ללמד, למתרחש לנגד עיניהם, כשהמתרחש מורכב כרגיל מבובות פלסטיק ופרווה ענקיות המזמרות פלייבק אוטו-טיוני מרושל. התוצאה הייתה תמיד הלוצינוגנית, אבל ברוח התקופה אפשר לקבוע ש'הזמר' פוגעת באוכלוסייה אזרחית בלתי מעורבת מרוב שהיא מנותקת.
וייתכן שאחרי הכל, לא הכל הולך או מחליק עדיין בגרון החנוק, גם אם הרייטינג שומר על יציבות – לפחות בערבים שבהם 'האח' לא משודרת. אולי 'הזמר במסכה' היא צעד אחד רחוק מדי בהינתן ישראל 2025. ואולי אני סתם לא מסוגל להעריך עד כמה גילה אלמגור בוקעת מבובה של, נו, בובה, היא הזעקה האמיתית לשחרור כולם – וכולנו – עכשיו.
