כפר איטלקי קטנטן בהרי האלפים, חורף. הימים הם ימי מלחמת העולם השנייה, אבל היא בקושי מורגשת. משפחה בת תשע נפשות גרה בבית קטן עם שני חדרים. באסם מסתתרים שני עריקים שתקנים ומסתוריים. כולם קמים עם הזריחה. מסביבם הלובן המסנוור מהשלג. בוקר טוב.
רוב הסרטים הטובים מתרכזים בסיפור סוחף, בדמויות מזוהות או בסצנות שיא. "כלת ההר", סרט איטלקי יוצא דופן ונפלא לסוגו שביימה מאורה דלפרו הצעירה, חושב אחרת: הוא מתנהג כמו סדרת ציורים במוזיאון שמתארים התרחשות ספציפית ומלאים בחיוּת ובפרטים (כמו ציוריו של המאסטר ההולנדי ברויגל, למשל). הסרט מתמקד בשגרת חייה של משפחה ב-1944 לערך, ועל אף שיש המגדירים אותו "סרט מלחמה", זה לא מדויק. אם כבר, הוא "סרט עורף". הוא מתאר זמן ומקום שבהם לכאורה "כלום לא קרה", כשבעצם קורה בו הרבה.
במהלך שעתיים של סרט אנחנו מתוודעים לאט-לאט לדמויות, כל אחת עם הדרמות שלה: האחות הבכורה מתאהבת בעריק, השנייה מתמודדת עם תחושות בושה ובינוניות לצד בלבול מיני ודתי, וכן הלאה. מעל כולם, האב (תומאזו ראניו הנפלא), דמות יוצאת דופן: הוא המורה של הכפר, האינלקטואל היחיד במקום המבודד, לכאורה אדם ליברל והומניסט שחושב איך לקדם את ילדיו לעתיד טוב יותר. בפועל, הוא רודה בהם בדרכיו העדינות והלא-תמיד מודעות.
"כלת ההר" מתאר עולם שמרני ומקובע, אבל יש בו שינוי מתמיד שאין עליו שליטה, קצת כמו קרחון הנמס לאיטו – וזה הולם, כי נוף ההרים המטמטם שווה לבדו את מחיר הכרטיס. תחושת הצפייה בו מזכירה דפדוף באלבום ישן של סבא וסבתא שהלכו לעולמם: לא הכל אתם יודעים על הדמויות שבתמונות, מה בדיוק עבר עליהן והאם החיוך שלהן מסתיר בעצם עצב גדול, אבל הסקרנות לא מרפה.
"כלת ההר" אינו סרט לכל אחד, בוודאי לא למי שמחפש סיפור מהיר או מלודרמה גדולה מהחיים (ומצד שני, הוא גם לא "סרט למיטיבי לכת" מובהק: יש בו מספיק דרמה). אבל מי שיתמסר, יגלה סרט מיוחד וכובש ממש.
