כששואלים אותי אם ההצעה של יולי אדלשטיין טובה, אני עונה שזה תלוי. תלוי במטרה שלכם.
אם המטרה היא להפיל את הממשלה ‑ ייתכן שההצעה לא תעבור אצל החרדים, וייתכן שזה מה שיביא לסופה של הקואליציה. אז אולי באמת שווה לחבק את ההצעה הזו, טקטית, רגעית, כדי לקדם מטרה פוליטית.
אבל אם אתם, כמוני, רואים בגיוס חרדים לא רק תיקון עוול, אלא תנאי לקיום הריבונות היהודית במדינה הזאת — זה כבר סיפור אחר, כי אתם רוצים לדעת מה באמת הוא מציע.
וזה לב הבעיה: הציבור לא ראה את ההצעה. אדלשטיין הראה אותה לחרדים, הם צעקו, הציבור הניח שזה סימן טוב — ונתנו לה חיבוק.
אבל אולי הצעקות הן חלק מהמחזה? אולי זהו עוד שלב במשא ומתן שנועד לייצר לגיטימציה להתקפלות הדרגתית, שתיראה כאילו החרדים “נכנעו”, כשהם פשוט קיבלו בדיוק את מה שרצו מההתחלה? ואתם יודעים מה לא שואלים? על מי יחולו הסנקציות.
כי אם הצווים יישלחו רק למי שלא רשום בישיבה ‑ אז מה שתקבלו הוא לא גיוס חרדים לצבא, אלא חוק שיחזק את מנגנון ההשתמטות הכי מתוחכם שהיה כאן, כי כשהסנקציות הם רק על מי שלא מתגייס לישיבת, כולם מתגייסים לישיבות.
ולכן אני אומר ‑ אני אוהב את אדלשטיין. אני מעריך אותו וחושב שהוא איש ערכי ונדיר.
אבל אני לא מחבק שום הצעה שאני לא יודע בדיוק מה יש בה. לא בגלל חשדנות, אלא בגלל ניסיון.
כי ראינו כבר מספיק פעמים איך צעקות החרדים הפכו להסכם חשאי, איך “פשרה היסטורית” הפכה ל”הסדרה זמנית”, ואיך בסוף רק החיילים ממשיכים לשלם.
אז הנה הסיכום שלי: אם אדלשטיין יפרסם הצעה אמיצה, ברורה, שחלה על כולם, בגיל 18, בלי טריקים, בלי דחיות ובלי שירות מדומה — אני אחבק גם אותו וגם את ההצעה.
אם הוא יציע נוסחה שלא מגייסת חרדים, אבל החרדים יתנגדו — שיחבקו אותו מי שרוצים בהפלת הממשלה.
אבל כל עוד ההצעה עצמה מוסתרת, החיבוק שלי נשאר עם יד אחת בכיס.
