כיאה לסדרה שעוסקת בתופעה מעולם הספורט, הימים שקדמו להשקת "חוליגנים" נראו כמו תחרות גלגול עיניים לשמיים: בבית"ר ירושלים זעמו על פגיעה בשמה הטוב של הקבוצה (כאילו ש"לה פמיליה" היא מדע בדיוני ומי שהיכו נהג ערבי אחרי גמר הגביע לפני עשרה ימים היו רוחות רפאים), ואילו בתאגיד מיהרו בתגובה לטעון שהכל פרי הדמיון ומה פתאום בית"ר (כאילו שהצופים והצופות עיוורים/חירשים/טיפשים/כל התשובות נכונות). לאיתי שכטר היו נפילות יותר אמינות ברחבה מהטיעונים הללו.
על פניו ה"סערה" הזאת לא כל כך מעניינת ו/או חשובה, אלמלא היה בה כדי להסביר, לפחות חלקית, למה "חוליגנים" לא מצליחה להותיר רושם: הסדרה, שמספרת על צעיר ירושלמי שמוצא עצמו בלב המאפליה של ארגון אוהדים עברייני, נשענת על יותר מאשר גרעין של סיפורים אמיתיים, אבל במקביל נזהרת מאוד מהיפר-ריאליזם, גם במחיר של אובדן אמינות. הסביבה שבה מתרחשת העלילה בנויה במובהק על בית"ר ירושלים (מהמדים השחורים-צהובים ועד השירים הגזעניים), אבל הניסיון לשמור על מרחב הכחשה לא עובר כמו דרמטיזציה לגיטימית אלא כזלזול באינטליגנציה.
זה חבל משום ש"חוליגנים" היא רעיון מתבקש, בדיוק כמו ש"טהורה לעד" היה רגע חשוב במימוש הפוטנציאל הדוקומנטרי של בית"ר ירושלים. גם הדמויות המרכזיות בסדרה שיצרו לי גילת, יובל ברונשטיין, יזהר הר-לב ואסתר נמדר-תמאם מעוררות סקרנות לצד אמביוולנטיות בריאה: בן סולטן, שכמו סוחב את דמות הצעיר חמום המוח מפרויקט לפרויקט, נכנס בקלילות גם לנעליים של מני, חייל מבית הרוס שהופך בן לילה לאיש מפתח בניסיון לנטרל ארגון אוהדים קיצוני (שאינו "לה פמיליה"!). לצידו, שון סופטי נותן הופעה משכנעת בתור עובד, ראש הארגון שמנסה לטפס במעלה הסולם העסקי אך לא מסוגל להתנתק מהכוח, מהאדרנלין וגם מתחושת השייכות שמעניקים לו היציע והדברים האפלים שקורים מחוצה לו.
אלא שגם אם יש טעם להמתין להתפתחות ביחסי הבן האבוד והאבא החלופי שלו או לראות מה קורה בהמשך לראש העירייה (אסף הראל עם כיפה שנראית עליו כאילו הצטלם למערכון בתוכניתו המנוחה), הדרך לשם עוברת בתסריט עתיר קלישאות ובעיקר חלול. נדמה שהסדרה שואפת לטעון באנושיות את הגבול שבין אהדה קנאית לפשיעה ממש, תוך אמירה שאדם כמו מני הוא פיון של כוחות גדולים וחזקים ממנו. אלא שגם "חוליגנים", לפחות בשני הפרקים הראשונים, מפגינה כלפי הגיבורים שלה את אותו יחס אינסטרומנטלי ותועלתני: מרוב מאמץ להראות כמה האוהדים "אותנטיים", הם דווקא מצטיירים עוד יותר בתור קריקטורות. וזה אמור לבאס לא רק את אוהדי הכדורגל, אלא גם ואף במיוחד את אוהדי הטלוויזיה.
בקטנה
התגובה החריפה של הרמטכ"ל שלשום, נגד הפרסום של ערוץ 14 בעניין הפרקליטה הצבאית הראשית, רק הגבירה את להבות הקמפיין חסר המעצורים שמתנהל שם נגד האלופה יפעת תומר־ירושלמי: שעה אחר שעה עלו מגישים, פרשנים, פאנליס־ טים ויקירת הערוץ ח"כ טלי גוטליב כדי להאשים אותה בכל תחלואי הגלקסיה. השיא הגיע בשקופית מפוארת בתוכנית של שמעון ריקלין נגד "עלילות הפצ"רית במלחמה", כשבין הסעיפים נטען שהיא "מתנג־ דת להגירה" )באמת מזעזע שיש חוקים בעולם( ו"חיילים רבים נעצרו על הוראות פתיחה באש ופגיעה בפלשתינים" )העילגות במקור, גם המחסור בנתונים(. לא נורא, נשיא המדינה תמיד יכול להזמין את ריקלין שוב לפגישה שבה הם יבחנו "אפשרויות להפחית את השנאה בעם".
