מייקל ג'ורדן היה הדבר הכי טוב שקרה ל-NBA, והדבר הכי גרוע שהיה יכול לקרות לליגה. ג'ורדן הפך אותה לאלוהית, ללא ממשית. והוא הפך אותה למפלצת, שתמיד צריכה שיזינו אותה.
כשדייויד סטרן, מי שאחראי – ביחד עם ג'ורדן, מג'יק ובירד – לתחייה המחודשת של הליגה, אמר פעם שעבורו הגמר האידיאלי הוא גמר בין הלייקרס ללייקרס, הוא לא התכוון לכדורסל. הוא ראה רייטינג בעיניים, עמידה בהבטחות למפרסמים, חוזה טלוויזיה משופר. דולרים. נבחרת החלומות נוצרה ונהגתה בעיקר כדי להפוך את ה-NBA לליגה גלובלית.
זה נשאר. הלך הכדורסל. הלך ג'ורדן, הגיע דור הנרקיסיסטים, הסופר-קבוצות. מעטפת כדורסל שבתוכה קמפיין שיווקי. השנים האחרונות מסמלות את הפרידה מהתמה הזו. חזרה לעקרונות הכדורסל, לעקרונות הבסיסיים של המשחק, בלי כוכבים שאפשר לבנות קמפיין מסביבם.
קרי, דאנקן, קוואי, יאניס, יוקיץ', טייטום. כולם מסמלים את הקבוצתיות, את חוסר האגו, את החזרה לכדורסל נטו. רובם החזירו את הקליעה מחצי מרחק לאופנה.
אולי הסמל הכי גדול לשינוי הזה הוא הדעיכה בהתעניינות בסוף השבוע של האולסטאר. עוד אתלט קופץ מעל אוטו? משחק בלי הגנות? למי אכפת? תחרות שלשות? עדיף את קרי במשחק. הקרקס הלך, נשארו הלוליינים.
ג'ורדן לקח את הכדורסל לגובה, לאוויר. עכשיו הוא בנחיתה. אינדיאנה נגד אוקלהומה-סיטי זה חלום בלהות לרייטינג, אבל זה טוב לטהרני הכדורסל. אין כוכבים. אין נוצצים. רק פועלים שחורים עם תספורת של רס''ר ושמות של יבואני רכב. אל תפספסו את סדרת הגמר של הקארוסואים.
