תוכנית הראיונות של טופז לוק עם ראש הממשלה הניבה אתמול כותרת מהדהדת כביכול, בנושא המגעים להפסקת אש והשבת החטופים: "יש התקדמות משמעותית", אמר בנימין נתניהו לרוני קובן האישי שלו, "אני חושב שמוקדם מדי לתת תקוות, אבל אנחנו פועלים ללא הרף בשעות האלה וכל הזמן. אני מקווה שנוכל להתקדם". לא "גורם מדיני" ולא שופר לקקני: הדברים הגיעו מפי הגבורה עצמה.
מובן מאליו, או לפחות צריך להיות, שגורם בר
-סמכא אשר מצהיר על "התקדמות משמעותית" לא זכאי (מוסרית, רציונלית וגם לשונית) לומר גם ש"מוקדם מדי לתת תקוות". מי שהזדעזע מסרטון הלינץ' במתן אנגרסט ומהדיווחים על מצבו – כלומר כל אדם סביר – לא יכול ליישב בין שני חלקי הדיווח.
למעשה, בעבר די היה ב"התקדמות" כדי להצית גל של "תקוות". זה נעלם אחרי מנת יתר של ספינים ציניים, טרפודים חסרי בושה וסתם אכזבות מרות. אז נתניהו, חמוש במשקפי שמש ובחיוך של פרזנטור, מנסה "התקדמות משמעותית" ומיד מצנן ש"מוקדם מדי לתת תקוות", כאילו שהרגשות של המשפחות הן יו-יו. "זה איזה שיא חדש של ציניות שנשבר כאן", איבחנה דפנה ליאל במהדורה המוקדמת של חדשות 12, כאילו שמישהו מספיק לזכור את השיא הקודם ("מקווה שנוכל לבשר משהו, אם לא היום אז מחר", כמובן).
ואכן, מחוץ לבועת התקשורת הפרו-שלטונית ניכר המאבק בין הנטייה לדבוק ברטוריקה החיובית של נתניהו וגורמים אחרים במו"מ, לעומת החשש מפני הריטואל המאוס שמרסק לבבות שבורים ממילא. זה נכון שבעתיים על רקע המשבר הפוליטי והידיעה שנתניהו מנענע גם את העץ האיראני באוזני כל אדמו"ר כדי לדכא את רוחות הבחירות. ירון אברהם מחדשות 12, לדוגמה, היה מבסוט מהאישור שנתניהו העניק בקולו לדיווח שלשום על תזוזה כלשהי במגעים, אך במקביל התעטף באלף ואחת הסתייגויות כדי לא להיות מזוהה חלילה עם משהו שנשמע, נראה והולך כמו סחריר פוליטי. יונה לייבזון הכניסה את ידיה באש ה"אופטימיות", ואז הסבירה ש"זה לא חדש שהאמריקאים מביעים אופטימיות, כי הם מתוסכלים אולי מהקצב האיטי". כלומר בהחלט ייתכן שיש "התגמשות של חמאס", או ששוב מישהו החליט להפוך תרגילי מניפסטינג לאייטם.
והנה, הצופים והצופות טרם הספיקו להגיד "בשארה בחבח" וכבר לשכת ראש הממשלה הוציאה הודעה שמורידה את אותה "התקדמות משמעותית" לדרגת "התקדמות מסוימת". ומכיוון שנתניהו כבר הכריז שאין "לתת תקוות" במצב של "התקדמות משמעותית", קל וחומר ש"התקדמות מסוימת" היא לא סיבה לעצור את הנשימה: אחרי תרי"ג ימים של מלחמה שבה ישראלים נמקים במנהרות, אוויר הוא מוצר שעדיף שלא לבזבז.
בקטנה
ב"רוקדים עם כוכבים" של קשת התחייבו על "יצירת המופת של חיים וטיילור". ובכן, למרות שאין ספק שמדובר בתחרות צמודה לסרטים של טרנטינו ולאלבומים של לד זפלין, ספק אם "יצירת המופת של חיים וטיילור" מתעלה על סצנה משלשום ב"חדשות ספורט": אלי אילדיס, שמגיש רק 1,500 שנה את התוכנית, כנראה לא ידע או לא זכר שרומן סורקין ממכבי ת"א בכדורסל הוא ישראלי דובר עברית, ולכן פתח את הראיון איתו בשאלה "האו אר יו" והובך לשמוע בחזרה "אהלן, מה נשמע". זה מאסטרפיס.
