איך מתמודדים עם ההר הזה שאתה נושא על כתפיך כיהודי של משא כל הדורות, וכישראלי המוסיף משא של שלושה דורות שהם אתה והוריך וילדיך?
תמיד חשבתי שהעובדה ההיסטורית שכ' בסיוון הוא התאריך שבו הושבעו לראשונה מפקדי צה"ל בשנת תש"ח (1948), והיום שבו הוכרז על איחוד ירושלים בשנת תשכ"ז (1967), משלימה באופן מיוחד את המשברים ההיסטוריים של תאריך זה בגלות, ומסמלת את ההר הזה. אך ההיסטוריה לעולם אינה עוצרת, אנחנו חווים אותה במציאות חיינו – וכ' בסיוון הפך לתאריך טרגי המחייב תיקון בחברה הישראלית.
7 צפייה בגלריה
(הטנק של שלושת הנעדרים בקרב סולטן יעקוב. מאבק אינסופי של הורים, בנות זוג וחברים לישיבה ולשירות)
הקהילה שהלכה למותה
בכ' בסיוון בשנת 1171 (26 במאי, שנת ד'תתקל"א) אירע אירוע נורא בעיר בלוא, בירת עמק הלואר בצרפת: הקהילה היהודית הקטנה הואשמה בכך שהטביעה ילד נוצרי בנהר. היהודים נשפטו ואשמתם הוכחה על פי דיני הנוצרים. 32 מאנשי הקהילה, רובן נשים, נידונו למוות בשריפה אלא אם יתנצרו. הילדים נלקחו מהם, ומאמצי יהודי הסביבה לא הועילו. בכ' בסיוון הועלו על המוקד, נשים וגברים – איש מהם לא התנצר כדי להימלט מגורל זה. הם הלכו למות ושירת "עלינו לשבח" בפיהם, ומאז נעקרה תפילה זו ממקומה במחזור של ראש השנה ויום הכיפורים והיא נועלת כל תפילה.
אחד הגיבורים שלי, ר' יעקב בן מאיר "תם", נכדו של רש"י וגדול בעלי התוספות, קבע את כ' בסיוון כיום צום: "ראוי הוא לקבעו צום לכל בני עמנו". הוא נועד להנציח לעד את האירוע שבו הושמדה קהילה שלמה, כדי שנזכור, כל העם, את הבחירה שעשתה הקהילה כולה, גברים ונשים, למות על קידוש השם ולדחות את הפיתוי הנוצרי. אם אין מי שנשאר כדי להנציח – זהו תפקידה של כל האומה. לזכור ולהנציח את הלוחמים של אומה שאיבדה את ארצה ואת ריבונותה, ואין לה אלא דת מיוחדת, ערבות הדדית וחלום משותף. להיאבק, לזכור ולהנציח. נוסד יום צום, נכתבו לו קינות מיוחדות המספרות נוראות היום ובמסר של מוות על קידוש השם המיושם במעשיהם של יהודי בלוא: "למי אוי, למי אבוי ומדינים? למי שיח, למי פצעים וקלונים?... לנסקלים ונשרפים ונשפטים בכמה דינים, באים באש ובמים ובהם נידונים".
500 שנים מאוחר יותר, יהודי פולין השתמשו ביום הזה, כ' בסיוון, לציון הפגיעה האנושה בשנים ת"ח-ת"ט (1648-49), אז נהרגו אלפי יהודים בידי הקוזאקים של בוגדן חמלניצקי. בכ' בסיוון הוכתה הקהילה הגדולה של היהודים באזור, קהילת נמירוב. רבי יום-טוב ליפמן הלוי הלר מנמק את יום הצום הזה בהשתלשלות ההיסטורית הארוכה שהחלה באובדן הארץ: "מעשה של עכשיו היה כמו הגזירות אשר מעולם". בקינות שנכנסו לתוך התפילות של יום הצום הזה, גם בשנת 1171 וגם בשנת 1649, המוטיב המרכזי הוא כאב אינסופי שהחל בחורבן בית המקדש, בחורבן ירושלים ובחורבנה של הריבונות היהודית.
התשובה לזעקה החוזרת
עברו עוד 300 שנים, וקמה המהפכה. אני מניח שתאריך הצום ארוך השנים היה טמון בזיכרונו של הילד דוד גרין מפלונסק, וכך גם הפיוט ששמע בילדותו: "אַיֵּה כָל נִפְלְאוֹתֶיךָ הַגְּדוֹלוֹת וְהַנּוֹרָאוֹת. אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ ה' צְבָאוֹת?... טְרָדוּם לְמַדְחֵפוֹת אַנְשֵׁי חָמָס. יָצְאוּ מֵאַרְצָם וְקֵץ חֲזָרָתם נִכְמָס. יָשְׁבוּ בַגּוֹיִם וְהָיוּ לָמַס".
בכ' בסיוון תש"ח, הפליט מפלונסק שהיה לראש הממשלה, דוד בן-גוריון, אוסף על גבעה במטה ברמת-גן את מפקדי הצבא העברי שנולד, מכריח אותם לעברת את שמות המשפחה ומשביע אותם: "הנני נשבע ומתחייב בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל, לחוקתה ולשלטונה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעותו של צבא הגנה לישראל, לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש את כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל". כ' בסיוון הפך בתש"ח לשלב בשינוי ובתיקון, הגנת המולדת וחירות ישראל.
19 שנים לאחר מכן, שר הפנים משה חיים שפירא היה מודע לתאריך העברי, כאשר כינס בכ' בסיוון תשכ"ז פקידים, אנשי ציבור ופוליטיקאים בלשכתו, וקרא בקול נרגש הכרזה רשמית המכילה את השטח שנוסף לירושלים בעקבות מלחמת ששת הימים: "את המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה". מספרים שאנשים בכו שם, כשהעיר העתיקה וסביבתה הוכרזו כשטח מדינת ישראל. שוב כ' בסיוון מתקן את חשבון הדורות. הזיכרון וההנצחה. זו התשובה לזעקה החוזרת בקינות של כ' בסיוון לאורך 800 שנה: "עוּרָה, לָמָה תִישָׁן? אוּמָה בּלֹא כְּתָב וְלָשׁוֹן. פָּשְׁטוּ יַד בְּבַת אִישׁוֹן. תְּבַהֲלֵם וְתִרְדְּפֵם כִּבְנַחַל קִישׁוֹן". ביום כ' בסיוון תשכ"ז, לאחר ששוחררה ירושלים, שר הפנים מחבר את חלקי עיר הנצח.
הרגשת חוסר האונים שנבעה מהגלות הייתה אמורה להיעלם. חיילים יהודים מנהלים את המאבק באויב, על אדמת ארץ ישראל. בשמחת תורה, 56 שנה מאוחר יותר, יעמוד נינו הגיבור של השר שפירא, ענר אליקים שפירא, ויהדוף בידיו רימונים המושלכים לתוך המיגונית, שעליה הגן בידיים חשופות, עד שימצא את מותו.
פער נורא בחזרה לחיים
בכ' בסיוון תשמ"ב (11 ביוני 1982) נלכד גדוד שריון של צה"ל במארב סורי על אדמת לבנון, בואכה כביש ביירות-דמשק. קרב קשה מתחולל שתוצאותיו 20 הרוגים ויותר מ-30 פצועים, שני שבויים ושלושה נעדרים: זכריה באומל, צבי פלדמן ויהודה כץ. הקרב הזה פער מכוות אש באחוות הלוחמים, וכ' בסיוון ציין עבור הנותרים פער נורא בדרכם חזרה לחיים. נפגע הציווי הלאומי, ולפיו אנחנו הלוחמים מביאים את כולם משדה הקרב – החללים, הפצועים והחיים – כי מי שלא מביא את החללים, יפקיר את הפצועים וינטוש את החיים.
"קרב סולטן יעקוב" נורא במיוחד לאלה ששרדו אותו וידעו, במשך דור, כי נטשו שם שלושה חברים שגורלם לא נודע. שוב התאריך הזה, ושוב היום הזה ושוב מאבק ארוך ואינסופי של הורים המבקשים את בניהם, חברות וארוסות המבקשות את יקיריהן וחברים לספסל הישיבה ולטנק, העושים מאמצים קשים להשיב את חבריהם משדה הקרב.
אני, כאביו של סגן הדר גולדין, שבמשך 11 שנים נאבק להשיבו משדה הקרב ברפיח במבצע צוק איתן, הכרתי רבים מחבריהם של שלושת הנעדרים מסולטן יעקוב. רובם מעידים על התקופה הראשונית כקשה עד כדי ייאוש. חתונות נדחו ולימודים בוטלו. הם עשו ככל שיכולתם משגת, כאנשים צעירים, כבעלי משפחות, כבוגרים האוחזים במשרות רמות ונכבדות, הן בציבור והן בעולם ההלכה, ולא עלה בידם. כ' בסיוון המשיך להיות עבורם כאב עצום, מכווה המסרבת להירפא. הם ליוו את ההורים המתבגרים אל מותם ולא שכחו את חבריהם. נחמה פורתא הייתה להם, ביודעם כי במסתרים עושים כוחות הביטחון, המודיעין, השב"כ והמוסד ככל יכולתם לגלות את גורל חבריהם, להצילם אם הם בחיים, ולהביאם לקבורה, אם מתו.
לפני שש שנים הצליחה מדינת ישראל לעשות את מעשה החסד העליון ולהביא לקבר ישראל את החלל זכריה באומל. המדינה זקפה ראשה כשהוכיחה לעצמה את ערכיה, והזכירה לעצמה כי צביקה פלדמן ויהודה כץ עדיין בשבי האויב. ההתרגשות שלנו, משפחת גולדין, מההישג של הבאת זכריה לקבורה, הייתה עצומה וכואבת. ההבדל בין סגן הדר גולדין וסמ"ר אורון שאול שהופקרו בעזה וברפיח, לבין נעדרי סולטן יעקוב – זעק לשמיים.
אי-אפשר היה להשוות בין המאמצים למצוא ולהשיב את רון ארד או את נעדרי סולטן יעקוב לבין המאמצים שלא נעשו להביא את הדר ואורון. ארד והנעדרים "נעלמו" והמחזיקים בהם התכחשו לכך שהם אצלם. הדר ואורון לא נעלמו, הם הופקרו. חבריהם הלוחמים נלחמו, אבל המדינה נטשה אותם בשדה הקרב. ידעו היכן הם, חמאס הודיע שהוא מחזיק בהם, אבל לא הופעל שום לחץ על הארגון להשיבם. חשבנו שהבאת זכריה באומל לקבורה בארץ ישראל מסמלת את השינוי במנהיגות, והמדינה מבינה סוף-סוף ש"השליחות העליונה" של הערבות ההדדית חייבת לנצח ואסור להפקיר את החללים. זה לא קרה.
חיכינו עוד שש שנים קשות ומכאיבות עד שמדינת ישראל הצליחה להביא את צביקה פלדמן לקבורה. אז זעקו באוזנינו דבריהם של אל"ם א' מהמודיעין, ושל רמי איגרא, מי שהיה ראש חטיבת השבויים והנעדרים במוסד: "אפשר היה להשיב את צבי פלדמן עם גופתו של זכריה באומל בשנת 2019 – אבל זה היה ערב בחירות ונתניהו היה צריך הישג, אז הוא מיהר לדבר ולא איפשר את המשך הפעולה הרוסית". התברר שאם בשנת 2019 ישראל הייתה מסתירה את גילוי החלל באומל ומאפשרת לצבא הרוסי להמשיך ולחפש באותו בית קברות, היה אפשר להביא גם את פלדמן. אלא שהמבצע הזה הופסק כי ראש הממשלה לא היה מוכן לחכות בשקט ובחשאי. הבחירה של ראש הממשלה, להעדיף אינטרס פוליטי רגעי על פני מחויבות ערכית נצחית, עיצבה את חיינו.
ערכים במקום אינטרסים
המעשה הזה הביא לתחילת פירוקה של החברה הישראלית. העדפת האינטרס על פני הערך מאפיינת מערכת בחירות ארורה ששקענו בה החל מ-9 באפריל 2019, מערכת הבחירות ה-21. עוד מערכת בחירות, ועוד מערכת בחירות ועוד ועוד. הבלטת ההבדלים בין הקבוצות עד לכדי שנאה הדדית. חיזוק קיצוניים על פני הערבות ההדדית, עוד ועוד. עד לשלב שבו הממשלה שמה לה ליעד לבנות את החברה הישראלית מחדש בזהותה היא. במקום השילוב, האחדות והערבות, פרצה במדינת ישראל שנאה מקוטבת ומכוונת של שני מחנות. תקופה איומה של פיצול, פילוג, סכסוך ושנאה. כך עמדנו מול ההתקפה של חמאס בשמחת תורה 2023.
מלחמת שמחת תורה, על אף אכזריותה, משבריה והתמשכותה, גילתה לנו את שידענו מזמן: עם ישראל מנצח בעזרת הערכים ולא בשל האינטרסים. ערבות הדדית היא אבן הראשה של החברה הישראלית. אנחנו מנהלים את המאבק להשבת סגן הדר גולדין וחבריו לקבורה במולדתם לאור הערכים האלה בעוז ובענווה. הלוחמים, בסדיר ובמילואים, הוכיחו בחודשי הלחימה הרבים, בזכות נכונותם לדבוק בערכים, בהתייחסות העמוקה ביותר לערך הרעות, ובעיקר בהבאת חללים משדה הקרב – כי הבנייה מחדש היא ביכולתנו.
כ' בסיוון תשפ"ה מונח לפנינו. אנחנו נחליט אם אנחנו חברה מפקירה או חברה שהערבות ההדדית היא זהותה האמיתית. סגן הדר גולדין מלמד אותנו שלא מפקירים את החללים בידי האויב, זו ראשית הצירים וזו ההבנה העמוקה. את עצמנו ואת האויב.
לאחר שהשיבו את לוחמי בר-כוכבא לקברם, מספר לנו התלמוד, תיקנו חכמים ברכה רביעית לברכת המזון, הברכה המדברת על הדברים היומיומיים, הפשוטים – כלכלה, פרנסה. הברכה התאפשרה בשל החסד שעשו כשהביאו לוחמים חללים לקבורה. דיברתי עם הרב האשכנזי הראשי, הרב קלמן בר, שלחם בכ' בסיוון בסולטן יעקוב, שאיבד שם חברים שהם ספרא וסייפא, שלא הצליח עד היום להשיב את יהודה כץ, החברותא שלו, לקבר ישראל. ביקשתי ממנו שיגזור יחד עם הרב הראשי הספרדי, הרב דוד יוסף, שלא נגיד את הברכה הרביעית עד שנשיב את הלוחמים שלנו לקבר ישראל, וכמובן סגן הדר גולדין בראשית הצירים. אז נדע כי הערך ניצח.
