בשנות חייו האחרונות הכתיב מארק טוויין אוטוביוגרפיה, וציווה כי הספר ייצא לאור כעבור מאה שנה מיום מותו. סמואל לנגהורן קלמנס, הלוא הוא מארק טוויין, נפטר בשנת 1910, וכמצוּוה, החל ב-2010 המפעל הגדול של העריכה וההוצאה לאור של האוטוביוגרפיה והוא הושלם בשלושה כרכים, לתפארת הספרות האמריקאית. איש לא ציפה כי הספר יפתור את כל חידות חייו של מארק טוויין וייתר כתיבת ביוגרפיה נוספת, פתוחה ומקפת, שתספר לאוהביו וגם למתנגדיו את כל מה שביקש להסתיר. מארק טוויין היה לדעת רבים לסופר ענק, לאביה של הספרות האמריקאית, אך איש לא חשד בו שהאמת ורק האמת הייתה תמיד צו חיים ונר לרגליו.
הביוגרפיה של רון צ'רנאו שיצאה לאור לאחרונה התקבלה בתגובות סוערות. לצד התשבחות נשמעו גם מבקרים שטענו כי צ'רנאו נמנע מעיסוק בשאלת גזענותו ומערכת היחסים המוזרה שניהל הסופר הנערץ עם קבוצה גדולה של נערות בשנים האחרונות של חייו. אין צורך במאמץ רב כדי לחשוף ביטויים וסממנים גזעניים בארכיון של מארק טוויין. תמצאו אותם בספריו, בנאומיו ובמכתביו. הוא לא אהב את האינדיאנים, תושביה הילידים של אמריקה, וייחס להם כל פגם ותועבה אפשריים - החל ממראם וכלה בניקיונם ובריח גופם. היחס כלפי השחורים מורכב יותר. בצעירותו לא היסס לנקוט כלפיהם נימות גזעניות. אך בניגוד לאינדיאנים, שאותם תיעב עד יומו האחרון, שינה ברבות הימים את יחסו כלפי השחורים, ולעיתים אף גינה את היחס המשפיל כלפיהם. אלה שדוחים את המהפך, כביכול, ביחסו של טוויין כלפי השחורים, סיפרו כי ב"האקלברי פין" מופיעה המילה "ניגר" (כושי) 219 פעמים. גם היחס של טוויין כלפי היהודים מורכב, החל מתגובתו לקונגרס הציוני בבאזל - שלגביו טען, כי לא טוב הדבר שכל המוחות הערמומיים ביותר בעולם יתרכזו במקום אחד - דרך תמיכתו באמיל זולא בפרשת דרייפוס, וכלה בסיועו בהקמת בתי ספר מקצועיים ליהודים בניו-יורק.
צ'רנאו נמנה עם הביוגרפים הנחשבים ביותר בימינו. ספריו הראשונים התמקדו בענקי הבנקאות והעסקים בארה"ב בראשית המאה ה-20, וספריו על ג'יי-פי מורגן, ג'ון רוקפלר ומשפחת וארבורג היהודית ביססו את מעמדו כהיסטוריון. ספריו הבאים עסקו באבות המייסדים של האומה: ספרו על ג'ורג' וושינגטון זיכה אותו בפרס פוליצר, והביוגרפיה של הגנרל יוליסס גרנט גוללה את סיפור מלחמת האזרחים וגנרל הניצחון של הצפון. שמו של רון צ'רנאו פרץ את גבולות קוראי הביוגרפיות כאשר הבמאי לין-מנואל מירנדה עיבד את ספרו על אלכסנדר המילטון, מקורבו ואיש סודו של וושינגטון ושר האוצר של הרפובליקה הצעירה, למחזמר "המילטון", שובר הקופות והשיאים.
הספר על מארק טוויין חורג ממסגרות הכתיבה הביוגרפית של צ'רנאו בשני מובנים בולטים: האחד, הוא גדול מכל ספריו ה"גדולים" של המחבר עד כה. יותר מאלף עמודי טקסט ומאות עמודי הערות, מקורות ותצלומים. השני, ההתייחסות הנרחבת לגיבורי המשנה של היצירה, בעיקר בני משפחה. יותר מ-100 מיליון עותקים מספרי מארק טוויין, ב-50 לשונות, הודפסו והופצו עד כה, מספר הביוגרף. אחדים הם ספרי מסעות ממקומות שביקר בהם, כמו למשל ספרו על האי הוואי לפני צירופו לארה"ב. בולט בחבורה זו הוא הספר שראה אור ב-1867 המסכם את רשמיו של טוויין ממסעותיו בראש קבוצה של צליינים במדינות אירופה. שיאו של מסע זה היה בארץ ישראל, שחלקו תורגם ויצא לאור בעברית בשם "מסע תענוגות בארץ הקודש". קשה לומר שמארק טוויין השכיל לרדת לשורשי המקומות שביקר בהם. בשנות חייו האחרונות טען בתוקף כי מרים, אמו של ישוע, הייתה אישה שחורה ולהוכחת טענתו אמר: "ביקרתי בנצרת ובכל ימי ביקוריי לא נתקלתי באישה לבנה".
"אנשים שינסו למצוא בו עלילה יוצאו להורג בירייה"
"הרפתקאותיו של טום סויר" ו"הרפתקאותיו של האקלברי פין" נחשבים לספרים הנקראים ביותר של מארק טוויין. שניהם מתבססים על חוויות הילדות והנעורים של המחבר מהעיירה האניבל (חניבעל) שבמדינת מיזורי, לב ליבו של הדרום במלחמת האזרחים. טוויין שירת במלחמה זו בצבא הקונפדרציה. שני תאומי יצירה אלה נזכרים בנשימה אחת בשל רקעם ומכוח הגיבור המשותף להם, נהר המיסיסיפי, ואולי משום שמיום בואם לעולם נכרכו יחדיו כחומרי קריאה הראויים לבני הנעורים. צ'רנאו טוען ומנמק שכריכתם של הספרים יחדיו פוגמת בהערכתה של אחת מהיצירות החשובות בספרות העולם: "סיפורו של האקלברי פין". ההבדלים בין שני הספרים אינם מתמצים בסוגיית "המְּסַפר": טום סויר מסופר מפיו של מספר יודע, בשעה שהגיבור המספר בספר השני הוא האק עצמו. שינוי זה מאפשר יצירתה של שפת דיבור וכתיבה המעניקים ליצירה מעמד של חדשנות ומקוריות, ובעיקר אותנטיות, המצדיקים את הגדרתו של הספר כאחד מאבותיה של הספרות האמריקאית.
בהקדמה המפורסמת לספר על האקלברי פין כתב טוויין בשמו של סעיף משפטי יציר רוחו כי, "אנשים שינסו למצוא מניע לסיפור זה ייתבעו לדין; אנשים המנסים למצוא בו לקח ומוסר יוחרמו; אנשים שינסו למצוא בו עלילה יוצאו להורג בירייה". הקדמה מתריעה זו לא הרתיעה איש, וכאמור מאז יצא לאור הספר לא ירד מבימת הדיונים. אחד הגילויים המרתקים לתופעה זו הוא "ג'יימס"', ספר נהדר שיצא לאור לפני כשנה וזכה בכל העיטורים החשובים, ובראשם בפרס הבוקר. מחברו, פרסיבל אוורט, הוא מראשי היוצרים השחורים בארה"ב. בשירתו, בספריו ובסרטי הקולנוע שהתבססו על ספריו ביקש לשמר את תרבות השחורים באמריקה. אוורט דוחה את הטענות על גזענותו של האקלברי פין. צ'רנאו, שספרו יצא לאור זמן מועט לאחר צאתו לאור של "גיימס", טרח לכלול בו את הערתו של אוורט, שטען כי מי שמאשים את האקלברי פין בגזענות פשוט לא קרא את הספר.
"ג'יימס" הוא ניסיון לספר מחדש את סיפור ההרפתקאות של האק והעבד הנמלט ג'ים, מנקודת מבטו של העבד, שבספרו של אוורט נקרא ג'יימס. מהפך זה מגלם את רצונו של סופר שחור בן ימינו למצוא בספר של טוויין לקח ומניע. היפוך השם מסמל את העיוות המוסרי והתרבותי של תופעת העבדות. ג'ים הוא היצור המוגבל בתפיסתם של הלבנים. הוא מדבר "כושית" עם אדוניו. ואילו בסיפור של אוורט שפת העבדים היא אנגלית תקינה ועשירה. צ'רנאו טוען כי פרסיבל אוורט השכיל להבין את מורכבות מערכת הערכים של מארק טוויין בסוגיית השחורים והעבדות.
"הידיעות על מותי היו מוגזמות מאוד"
רון צ'רנאו מייחד פרקים רבים בספרו למשפחתו ולעסקיו הרבים של טווין. בשני תחומים אלה ידע צער, משברים ומפלות. בצעירותו הכריז כי יינשא רק כאשר יפגוש את המועמדת העשירה שתבטיח לו חיי עושר ורווחה. הוא עמד בדיבורו; אשתו, אוליביה (ליווי) לנגדון, הייתה בת למשפחת בעלי מכרות מכובדים ועשירים מאוד. צ'רנאו כותב עליה שהייתה עדינה, בעלת טעם רהבתני, ובעיקר צנועה וחסודה. היא הייתה הצנזור ומסלק המעקשים האחרון לפני הירידה לדפוס של כל מה שכתב. כל מה שנראה לה גס ומעט חצוף סולק מן הטקסט. לזוג נולדו ארבעה ילדים: בן שנפטר בדמי ימיו, ושלוש בנות שלא הבינו מעולם כיצד להסתדר עם אביהן. סוזי, הבת הבכורה, נפטרה והיא בת 24 מדלקת קרום המוח; קלרה, בעלת נטיות מוזיקליות שלא פרחו מעולם; וג'ין, הצעירה בבנות, שלקטה באפילפסיה ונפטרה בגיל צעיר.
לאחר מותה של ליווי לא הצליח מארק טוויין לבסס חיים של קרבה ותמיכה עם בנותיו, וכמו בכל משבר וקריסה בעבר ובכל תחום טוויין מעולם לא נטל אחריות לתוצאות והאשים את כולם. נטייה זו של בריחה מאחריות, כותב צ'רנאו, ניכרה בעיקר בכישלונותיו העסקיים. כי יותר משרצה להיות סופר ואיש רוח, שאף מארק טוויין להיות עשיר ומפורסם. הוא אכן התפרסם בזכות כתביו והערותיו המבדחות, אך בתחום העסקים לא גילה כישרון רב; הוא קרס כשניסה להקים הוצאת ספרים, שתוציא לאור את כתביו ותמנע את הצורך ללכת למוציאים לאור "העושקים" אותו וגוזלים את רווחיו. לאחר מכן התפתה להשקיע ביוזמה של ממציא, שהבטיח לו כי יש ברשותו תוכנית מלאה ומושלמת למסדרה שתשנה את כל עולם הדפוס.
השנים האחרונות בחייו של טוויין, כפי שמתאר אותן צ'רנאו, מעמידים קשיים מרובים לביוגרפים שלו. הוא הוסיף לכתוב ולפרסם, אך יצירתו בשנים אלה לא התעלתה ולעיתים אף הביכה. כמו כן הוא שקע במין תאווה לא מוסברת לילדות קטנות. צ'רנאו חיפש ומצא יותר מ-300 מכתבי אהבה וחיבה לילדות שדרש בקרבתן. הוא כינה אותן "דגי מלאך", ולא הסתיר את נטייתו הפדופילית. כשקרבו הילדות לגיל 16, והחלו להסתמן אצלן ניצני נשיות, הן חדלו לעניין אותו. צ'רנאו, כמו חוקרים רבים לפניו, מהסס להגדיר אותו פדופיל.
מארק טוויין נפטר בגיל 74, והותיר במותו מיליוני מעריצים. שנים אחדות לפני מותו, כשהתפרסמו ידיעות שווא על מותו, שלח למערכות העיתונים הודעה קצרה בזו הלשון: "הידיעות על מותי היו מוגזמות מאוד".
"מארק טוויין", רון צ'רנאו, הוצאה לאור: Penguine Press, עמודים: 1200
