בני ימין / אחת הטענות המרכזיות נגד ח"כ בני גנץ מגולמת בכינוי "בניחותא", קרי מזגו הנוח שמונע ממנו להתפלש בבוץ הדרוש. אולם אין זו אלא טעות אופטית: כשזה מגיע להכשרה וולונטרית של סוכני ההרס והכאוס בישראל, אלה שבעצמם רואים בגנץ לא יותר מבלורית עם דרגות ופנסיה תקציבית, האיש נלהב כמו ילד שהבטיחו לו גלידה: ל"ממשלת החירום" התייצב אפילו בלי לדרוש את הרחקת הגורמים שהביאו את המדינה לעברי פי פחת, עם ח"כ אלמוג כהן הוא החליף משלוח מנות (וקיבל ממנו מתנה מושלמת: ספר של מיכאל בן ארי) ואת הסנקציות של ממשלת בריטניה על ראשי הימין הקיצוני, אנשים שבגללם לוחמים יטוסו בעיקר להאג, הוא תיאר בתור "כשל מוסרי עמוק".
"אני חלוק עמוקות על השרים בן גביר וסמוטריץ'", הקדים גנץ לפני שגינה את הסנקציות עליהם, כאילו שמדובר בדיון מנומס על פשיזם בעד ונגד. באנגלית הוסיף שהמחלוקת נוגעת ל"מספר רב של נושאים", שזאת הבחנה חשובה, כי יש גם מקומות שבהם גנץ דווקא לא כל כך רחוק מהשניים. את חזון הטרנספר של נשיא ארה"ב לעזה, למשל, הוא הגדיר כ"ראוי להערכה" וכי "אין לישראל מה להפסיד ממנו – רק מה להרוויח" (אם הכוונה לפשע מלחמה, בידוד בינלאומי וכתם לדורות – אכן מדובר ברווח ואפילו ברווח נקי).
בנאום ב"ועידת ההתיישבות בעפרה", שבו יצא מגדרו כדי להתחבב על הקהל שיצביע לו אחרי שהמשיח יגיע עם נעלי צנחנים, הצהיר כי "ממשלת ההסכמות תידרש לפתח את ההתיישבות בכל הארץ, כולל כאן ביהודה ושומרון". וזה מהאיש שרק לפני חמש שנים אמר לעיתון סעודי ש"יש מקום לבירה פלסטינית בירושלים", כן?
רבים ורבות מסתכלים על מהלכיו ואמירותיו של גנץ בתימהון ואף מפחדים להיכנס לראשו, כי בכל זאת לא נעים בחושך. אולם ייתכן שגנץ, או לפחות אוהביו ומקורביו, לא מסתכלים רק על הבחירות הבאות ואפקט נפתלי בנט (ולפני כן השאלה אם יוחלף בראשות המחנה הממלכתי על ידי ח"כ גדי איזנקוט) אלא על 2028, עת יתפנה משכן הנשיא. הקמפיין, כפי שלמדנו, מתחיל הרבה קודם. גנץ אולי יודע שראשות הממשלה מתרחקת ממנו ולא ממש סובל מהרעיון: גם ככה הרבה יותר תפור עליו להיות הגרסה הגבוהה של בוז'י.
גוד איבנינג, יונית / אולי זה מקרי ואולי יש הרגלים שעדיף לא לנסות להביס, אבל מתברר שגם כשיונית לוי יוצאת מהאולפן בנווה אילן ונוחתת באולם לונדוני, השעה שלה נשארת שמונה בערב. מאידך, לפחות הפעם היא לא בתפקיד מגישת המהדורה אלא כחצי מהפודקאסט Unholy, שבו היא מתדיינת באנגלית מצוחצחת כמו נעליים של טירון עם ג'ונתן פרידלנד מ"הגרדיאן" על ענייני השעה מהזווית של ישראל ויהדות התפוצות.
זאת הפעם הראשונה שהפודקאסט מבוצע בלייב, אבל האירוע הנדיר באמת הוא לראות את לוי בפעולה מחוץ לטלוויזיה. זאת חוויה משונה, לחזות באדם שאתה צופה בו למעלה מ-20 שנה וכותב עליו יותר מעשור, ודאי בהינתן שלוי (וזה נכתב אך ורק לזכותה) לא מטביעה את עצמה בחלטורות כמו רבים ורבות מהקולגות שלה או משקיעה יותר באינסטגרם מאשר בעבודה עיתונאית. ואולי, בגלל שהפורמט אינו ערוך, הקהל אחר והיכל של 700 איש הוא לא מכונת הרייטינג של קשת, תתגלה גם יונית לוי מעט שונה.
אבל בין אם זה הדיאלוג עם פרידלנד או השיחה עם האורח יובל נח הררי, לוי לא העזה להוציא את האף מכלוב הזהב של דמותה, משהו שבין שגרירה רהוטה באו"ם לבולם זעזועים ליברלי מפני חבטות חדות מדי בישראל על רקע אופייה שהולך ומקצין. לדוגמה, כשניסתה למזער את התדהמה (המנג'סת בפני עצמה) של נח הררי מהתגובה החיובית של ישראלים לרעיון הטרנספר בעזה (למשל בני גנץ הנ"ל), או כשטענה שהכאב על הסבל ברצועה מציק גם לרבים בציבור הישראלי (בטח, רואים את זה המון בחדשות 12).
בשני המקרים, קשה היה שלא לתהות האם גלגול העיניים הוא תוצאה של היתממות, חשש מפני שריטה לציפוי הטפלון או ניתוק אמיתי – ומטריד – מהמציאות שנשקפת מהמסך, מהרשתות, מהסקרים ומשיחות עם משפחה, חברים, מכרים ונהגי מוניות. ייתכן שכל התשובות נכונות, אך המסקנה זהה: תמיד מעניין לצפות ביונית לוי, שהיא לכל הדעות מהאנשים המוכשרים ביותר בתחומה, ולא רק בישראל; אבל לשאת אליה עיניים זה כבר סיפור אחר.
גוזרת סרטון / מכל הסלבס שגוזרים בימים אלה קופונים שמנמנים תמורת שירותי יח"צ למשרדי ממשלה, ספק אם יש מי שמתעלה בחוצפתו על מיה דגן. כן, כן, השחקנית והשחקנית, זאת שמתמחה בפוסטים עתירי סימני קריאה נגד הממשלה, שריה, יועציה וכד', לא התביישה להשתתף בקמפיין שמאדיר את רפורמת "צדק תחבורתי" של משרד התחבורה (רגע לפני שהמחירים שוב מזנקים והשירות נשאר ברמת עולם שלישי), אותו משרד שהעומדת בראשו נעה בעיקר במטוסים ורק השבוע הכריזה שאין לכבד פסיקת בג"ץ נגד הממשלה בנושא הדחת היועמ"שית.
משעשע גם להיזכר כיצד דגן נרעשה בעקבות דליפת סרטון שבו בנימין נתניהו עורך חזרה גנרלית לפני נאום. "עבודת השחקן על עצמו ועלינו", כתבה. כשצופים בז'אן ד'ארק דגן מדקלמת מסרים מטעם משרד ממשלתי תמורת לא פחות מ-25 אלף שקל (לפי פרסומים), אין אלא לחשוב על עבודת השחקנית על עצמה. ועלינו.
בשלוש מילים / הרבנים לפני הבנים
משפט בשבוע
"אנחנו לא מטפלים ביוקר המחיה" (יו"ר ועדת הכלכלה, ח"כ דוד ביטן, מכריז על מועמדות לתפקיד היורש של שרלוק הולמס)
מעבר להרים ולגבעות / הכוח של שבוע הספר טמון לא רק בכותרים טריים ורבי־מכר ותיקים, אלא גם בספרים ישנים יותר שמחכים להתגלות. "כולם נשא הרוח" של שגיא כהן )לא זה מערוץ הספורט(, לדוגמה, הוא רומן ביכורים שיצא ב"עם עובד" כבר ב־ 2016 ומספר ברגישות על נער מהתנחלות שחווה את כל הדרמה של גיל ההתבגרות לצד התבגרות תחת המשא הכבד של אידיאולוגיה פוליטית, אמונה דתית וכמובן סכנת חיים. הקריאה בו היום היא, איך לומר זאת באנדרסטייטמנט, רלוונטית.