בצילום: יאנה (43), מיכאל (48), טלי (12) והתוכי רוקי
הדירה? 4 חדרים. שילמו 2.1 מיליון. מיכאל: ״כזוג צעיר עבדנו מאוד קשה וקנינו דירה ולפני כמה שנים נפתחה לי קרן השתלמות והחלטנו לסגור את המשכנתה. הלכנו בבוקר לבושים מיליון דולר לבנק, העברנו את הכסף ותיכננו ללכת להרים כוסית באיזה מסעדה. הלכנו ברגל ופתאום פגשתי ברחוב איזה חבר שאמר לי שהוא קבלן ושהוא בונה ממש ליד בניין חדש והתעקש שנעלה לראות מה הוא בונה. אשתי אמרה שהוא מבקש יפה וזה לא נעים אז הלכנו לראות. עלינו, הסתכלנו, התקשרנו לבטל את המסעדה ולמחרת היינו בבנק שוב כדי לקחת עוד משכנתה. במקום לחגוג את השחרור מהמשכנתה נפלה עלינו משכנתה חדשה. אבל אנחנו אוהבים מאוד את הבית הזה. יש פה נוף מדהים. כל תל-אביב פרוסה לפנינו״.
מבטא? יאנה: ״אני עליתי לארץ ב-97 מאוקראינה ומיכאל עלה ב-99 מקווקז״. מיכאל: ״אני בן של שני פרופסורים שהגיעו לקווקז כדי להרים את החינוך שם. את יאנה הכרתי בארץ במועדון שלא רציתי ללכת אליו אבל חבר התעקש״. יאנה: ״אחרי שהכרנו הוא גרר את ההורים שלי לחולון ואז לא הייתה ברירה אז גם אנחנו הגענו לעיר״. מיכאל: ״מבחינתי זו אחת השכונות של תל-אביב. זה במרכז וקרוב לכל מקום, וכל הבניין פה זה כמו משפחה ועוזרים אחד לשני. בשבת רצות פה בין הקומות ארוחות מאחד לשני. זה גם במיקום מצוין כי היינו צריכים לגור ליד הקאנטרי״.
קאנטרי? מיכאל: ״טלי היא טניסאית ומשחקת מגיל 5. זה התחיל כשהיינו בקאנטרי וטלי נעלמה. העמדנו את כל המקום על הרגליים וכולם התחילו לחפש אותה ובסוף מצאנו אותה תלויה על הגדר של מגרש הטניס. היא הצביעה ואמרה שהיא רוצה את הכדור הירוק. כשחזרנו הביתה היא החליטה שהיא לא רוצה להמשיך עם הריקודים, אספה את כל הבגדים, זרקה אותם ואמרה שהיא רוצה טניס".
טניס? טלי: ״בהתחלה זה היה כמו חוג אבל היום זה כבר הרבה יותר. יש עליות ויש נפילות והיום אני בנבחרת של טניסאים מצטיינים של אנדי רם. זה גם ספורט וגם מנטלי ויש כל הזמן תחרויות. בתחרות האחרונה הנבחרת שלנו זכתה במקום הראשון בארץ. אני מתאמנת כמעט כל יום ובימי שישי אני משחקת נגד החברים של אבא מהעבודה בבית החולים״.
בית חולים? מיכאל: ״אני עובד בבית חולים איכילוב בחדר ניתוח ורק לאחרונה המקצוע שלי מקבל הכרה בחשיבות שלו, אחרי שנים שהוא קיים. פרופ׳ עידית מטות נתנה לנו את השם ׳מסייע חדר ניתוח׳. המטופלים שנכנסים לחדר ניתוח כמעט תמיד זוכרים רק אותנו. אני מנהל בעצם את חדר הניתוח ומלווה את המטופל מהקבלה בהתחלה, במהלך הניתוח ובסוף הניתוח. אני דואג שיש את המכשור המתאים והכל עובד ומתפקד, ובחדר הניתוח אני מסייע לרופא המרדים ואח״כ מסייע למנתח ולאחות. בגלל הוותק שלי אני נכנס לכל ניתוח וגם מדריך את הצוות הצעיר״.
מה הכי מעניין? מיכאל: ״אני לא רוצה לפגוע באף דוקטור. יש ניתוחים שאתה מתרגש כמו ילד קטן בייחוד בשנה וחצי האחרונות כשמצליחים להציל חיילים. כמובן שיש גם ניתוחים שלא מצליחים ואני משתדל לא לקחת את זה איתי הביתה, רק את הידע. פעם עצרה אותנו מישהי בכביש שבעלה חטף התקף לב. אז טיפלתי בו, הזעקתי מד״א, והצלנו אותו. לעבודה הזו לא מגיעים בשביל הכסף. אם אתה לא אוהב את זה אתה צריך לברוח. יש מתח ויש לחץ אבל כשיוצאים מחדר הניתוח כולם חברים ומחייכים״.
יאנה? ״אני טכנאית עיניים בביה"ח וולפסון ומנהלת את הטכנאיות. זה הרבה אקשן אבל לפחות אני יודעת מתי יוצאת ומתי אני חוזרת. אצל מיכאל אף פעם אי-אפשר לדעת״.
מצב כלכלי? יאנה: ״אין מינוס״. מיכאל: ״הילדה שלנו משחקת באחד המקצועות היקרים. זה דורש הון. יש לה 20 אלף זוגות נעליים שמלמעלה הן חדשות אבל הסוליות גמורות״.
הבילוי שלכם? מיכאל: ״אחד התחביבים הכי גדולים שלנו זה לראות את ניב גלבוע וללכת בעקבותיו למקומות שהוא היה בהם. אנחנו מעריצים שלו וחלק גדול מהלייקים שהוא מקבל זה מהמשפחה שלנו. אוכל זו האהבה שלנו ואנחנו אוהבים גם לטייל. הדירה היא למטרת שינה בלבד״. יאנה: ״זו חוויה להגיע למקומות שלא מכירים ושהוא היה בהם״.
מטיילים? מיכאל: ״כשלא היה לנו רכב היינו נוסעים באוטובוסים לטייל. עולים לרמת הגולן, מטיילים ומחפשים דרך לחזור הביתה. עכשיו עם הרכב זה יותר פשוט ואנחנו כל הזמן בדרכים״. יאנה: ״זה החלק של מיכאל. קמים בבוקר ונוסעים בלי לתכנן״. טלי: ״בטיול האחרון תיכננו לנסוע למחלבה ואיכשהו מצאנו את עצמנו בסוף היום בחוף הכלבים בהרצליה״. מיכאל: ״בדרך גם עברנו לראות את הכרישים בחדרה. לא מצאנו אותם. בדרך חזרה עברנו דרך בני-ברק ולקחנו חלות של ויזניץ׳ ויחד עם הגבינות של המחלבה מהבוקר הייתה חגיגה״.
