בשעה שהקואליציה גיבשה את ההסכם הנכלולי, עוד ישראבלוף, שיאפשר להמשיך את הרמיסה של הנושאים בנטל, האמריקאים התחילו לפנות משפחות דיפלומטים ממדינות המפרץ. זה לא קרה בעקבות הפרסומים על כך שצה"ל השלים את ההכנות לתקיפה. זה קרה בעקבות הפערים במשא ומתן עם איראן. היה נדמה שאוטוטו זה קורה, אבל איראן הקשיחה עמדות, ושר ההגנה שלה, עזיז נסירזאדה, איים ביום רביעי לתקוף בסיסי צבא אמריקאיים. "המקום הזה עלול להיות מסוכן", הודה טראמפ והדגיש: "אסור שיהיה לאיראן נשק גרעיני".
אז מה קרה? איך זה שההסכם שהיה נראה קרוב מתמיד, התרחק לפתע פתאום? דווקא השבוע הזהיר רפאל גרוסי, מנכ"ל סוכנות האנרגיה האטומית, שאיראן דוהרת לגרעין, ואתמול, לראשונה זה 20 שנה, הוא הודיע שאיראן מפירה את התחייבויותיה בתחום הפיקוח הגרעיני. בפגישת מועצת הנגידים של סבא"א (IAEA) הציגו גרמניה, צרפת ובריטניה תמונה מדאיגה, תוך איום רציני לחדש את הסנקציות, שהוסרו בעקבות הסכם הגרעין מ-2015.
1 צפייה בגלריה
(טראמפ מתייחס להסלמה, השבוע. למה ההסכם שנראה קרוב מתמיד, התרחק? אולי בגלל "האזהרה" של קרלסון | צילום: גטי אימג'ז, Win McNamee)
פעם נוספת מתברר שפייסנות היא בומרנג. בטהרן הקשיבו לחבורה שמובילים טאקר קרלסון וטראמפ ג'וניור, שמתנגדים לכל עימות עם איראן. יש להם נציגים גם בצמרת הממשל. הם משפיעים. הרי קרלסון הזהיר מאלפי הרוגים אמריקאים. והנה, האזהרה של נסירזאדה משתלבת מצוין עם האזהרה שלו. לרגע נדמה שהם מתואמים. בפועל, ארה"ב מפנה אלפים.
פייסנות של צד אחד, תמיד, מובילה לקשיחות של הצד השני. וטהרן הקשיחה עמדות, אבל טעתה בחישוב. משום שכאשר גם סוכנות האנרגיה, גם מדינות אירופה המובילות, מצביעות על הונאה איראנית שיוצרת סכנה ודאית – התמונה משתנה. הבדלנים-פייסנים בוושינגטון נחלשים. אולי, רק אולי, הפעם זה רציני. היינו כבר בהרבה מאוד מחזורים של ימים גורליים. אנחנו נכנסים למחזור נוסף.
תקימו אלף חוות בוטים
והנה לנו עוד דרך להפסיד בחזית הבינלאומית. בחודש מאי פירסם חמאס את רשימת ההרוגים המעודכנת, 53 אלף. נניח לכל המחקרים שמפריכים את פרסומי חמאס. גבריאל אפשטיין, חוקר ממכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון, התייחס לנתוני חמאס כפי שהם, ופירסם את הניתוח הממצה והמעמיק ביותר של הרשימה. אפשטיין מוצא, פעם נוספת, ועוד יותר מדויקת, שהמסה הגדולה ביותר של ההרוגים היא גברים בגילי לחימה.
זה לא חדש. הבעיה היא, שהפרסום של אפשטיין זכה לאלפים בודדים של חשיפות, עם עשרות בודדות של לייקים. לעומת זאת, הפרסום השרלטני של ד"ר לי מרדכי על ג'נוסייד, שזכה להפרכה מפורטת על ידי יגאל כרמון, ראש מכון ממרי, וגם בטור הזה, זכה ל-5.1 מיליון חשיפות, ועשרות אלפי לייקים. הוא גם התראיין אצל אוון ג'ונס, מהתועמלנים הבולטים של חמאס ובעל טור ב"גרדיאן". אף אחד לא ראיין את אפשטיין, ולמעט אזכורים בודדים ברשתות – מדובר בפרסום כמעט סודי.
מישהו, אולי במשרד החוץ, אולי במטה ההסברה שלא קיים, היה צריך להרים את הכפפה, להפעיל אלף חוות בוטים לצורך הפצת תמצית של 50 מילים עם הפניה לדוח המלא. אבל זה לא קרה. בינתיים, בין נבחרת התועמלנים של חמאס והג'נוסייד לבין חוקרים רציניים, התוצאה היא לא חמש-אפס. היא מיליון-אפס.
מקום על המדף
אנחנו בשבוע הספר. כך שיורשה לי להמליץ על ארבעה ספרים אקטואליים לחלוטין, עם חשש שהם ימשיכו להיות אקטואליים בעתיד הנראה לעין.
הראשון, "קולוניאליזם התיישבותי" (לוין), של אדם קירש, אינטלקטואל אמריקאי, עוסק בתיאוריה שהלכה והתבססה בעיקר בארה"ב ובאוסטרליה. הרעיון הוא שקולוניאליזם הוא לא רק מה שהיה כשהמתיישבים הגיעו, התנחלו והשמידו אין-ספור ילידים. הקולוניאליזם הוא מצב נמשך. הוגי התיאוריה הם בעצם מחרחרי כאוס ונקמה שדורשים להחזיר את המצב לקדמותו, כלומר את כל השטחים שהיו פעם של אבוריג'ינים או אינדיאנים, לידי בעליהם המקוריים. חלקם תומכים בפירוק ארה"ב, אוסטרליה וקנדה. פה ושם גם באלימות. התיאוריה הופכת לפנטזיה. העניין הוא שיש מקום אחד שבו חסידי התיאוריה שואפים למימוש מיידי: ישראל. נכון שהיהודים הגיעו הנה כפליטים. הם נאבקו למען הגדרה עצמית, רעיון אנטי-קולוניאליסטי. הם לא באו להרוג ולנשל. הם קנו כל סנטימטר מרובע. אבל אל נא נבלבל את המוח של חסידי התיאוריה עם עובדות. כך או כך, נדמה שהספר מציג במלוא עליבותו את הטרלול שהתנחל בקמפוסים וזכה להתפרצות אלימה דווקא בעקבות 7 באוקטובר.
השני, "מותה של האמת" (ידיעות ספרים), של משה פרל. שום דבר לא התחיל עם ה"פייק ניוז", מספר פרל, במחקר המרתק ולפרקים משעשע שלו. כשהוא ביקר בהייד פארק בלונדון, הוא שם לב שככל שהדובר היה שקרן יותר, הוא זכה לקהל גדול יותר. זה בדיוק מה שעושים האלגוריתמים של הרשתות, וזה מה שקורה בפוליטיקה. היום יש משפיענים, חלקם סוכני רעל. כשבגרמניה עלו על השקרים של היטלר, מספר פרל, הוא תבע את המושג Lügenpresse – עיתונות השקרים. גם ההיסטוריה היהודית תרמה את חלקה, עם בר-כוזיבא, שהוביל את היישוב היהודי לאחד האסונות הגדולים, אבל האמת נקברה, ובמקומו נוצר גיבור לאומי. וכמו שהמצאת הדפוס חוללה מהפכה, גם לצורך הפצת שקרים, כך גם מהפכת הרשתות החברתיות מובילה מהפכה דומה. לא ברור אם האמת מתה, אבל זה ברור שהיא כבר הרבה מאוד שנים בקרב על חייה.
השלישי, "שיבה באוקטובר" (התחנה), של עדי שורץ ועינת וילף, מנסה לאתר את הסיבה העיקרית לסכסוך הישראלי-פלסטיני בכלל, ול-7 באוקטובר בפרט. מדובר בספר המשך ל"מלחמת זכות השיבה" שכתבו השניים. הסכסוך הוא לא על גבולות ולא על התנחלויות, טוענים השניים. הסכסוך הוא על עצם זכות קיומה של ישות יהודית, כאשר במרכז הדרישה, שמא נאמר פנטזיה, עומד רעיון השיבה. בניגוד לשקרי התעמולה, שחדרה לאקדמיה, אין זכות שיבה. הרי עשרות מיליונים עברו את החוויה במאה שעברה. זו הייתה תוצאה דווקא של שקיעת הקולוניאליזם והכרה בזכות ההגדרה העצמית, אבל עצם שימור אתוס השיבה היה ונותר שורש הסכסוך. דווקא העולם החופשי, טוענים וילף ושורץ, החמיר את הבעיה עם טיפוח ומימון הסוכנות להנצחת הפליטות ולדרישת השיבה – אונר"א. גם ישראל, טוענים המחברים, ובצדק, העדיפה את אונר"א על תקן של זריקת הרגעה, אבל הקימה מפלצת.
עוד יורשה לי להמליץ על סדרת הספרים של יוני רייני, חוקר עצמאי. לא תמיד אנחנו מסכימים. אבל הספרים שלו, על הסכסוך, על הציונות, על הגירה לפלשתינה, הם אוצר אדיר של מידע. קריאה נעימה.
תיקון: בשבוע שעבר נכתב כאן שהובר ודרין, לשעבר שר החוץ של צרפת, מתנגד להכרה במדינה פלסטינית. בדיקה נוספת מגלה שוודרין תומך בהכרה.
