1 לצד כל אירועי השבוע הסוערים, סיפור גרטה טונברג נראה כמו משהו שולי, משעשע. אבל אסור לפטור את האירוע רק בכמה בדיחות טובות שרצות בווטסאפ. זה הרבה יותר עמוק. נזכרתי השבוע בילדה הישראלית שהתחפשה לגרטה טונברג לפני כמה שנים. הוריה שלחו לי אז תמונה שלה בפורים, בגאווה. משרד החינוך הכניס אז את סיפורה לתוכנית הלימודים, ומיליוני הורים בארץ ובעולם התלהבו מהילדה ה"אמיצה" ש"מחנכת" את כולנו. גרטה הזכירה לנו השבוע שהמלחמה היא לא רק בעזה. היא גם על התודעה. היא מלחמה מול הפרוגרס שבו הילד צודק יותר מהמבוגר. שבו חמאס צודק יותר מישראל. כי אין צדק, אין מוסר, אין טוב ורע מוחלטים. החלש, המוכה, הסובל – צודק.
זה מתחיל בתא המשפחתי הקטן, שבו גרטה חינכה את הוריה (היא החלה את מאבקה בהתנגדותה לטיסות, וכדי לרצותה אמה חדלה לטוס וויתרה על קריירה בינלאומית כזמרת אופרה), וזה ממשיך לעולם כולו שצריך להתאים את עצמו לכל מי שצועק. וכמה מדהים לראות איך ליברליות קיצונית חוברת בסוף לאיסלאם קיצוני. אקטיביסטית האקלים מאירופה באה במשט מיוחד לתמוך בנוח'בות.
1 צפייה בגלריה
גרטה טונברג, דנה עם תמונת אביעד כהן, דביר רסלר, נרות שבת
(צילומים: משרד החוץ, באדיבות המשפחה, Shutterstock/tomertu)
לרגע הייתה פה אחדות לאומית השבוע, בלעג המשותף לגרטה, וגם בשמחה על הדרך שבה הפרובוקציה הסתיימה. אבל הבדיחה היא גם עלינו. כשגרטה אמרה השבוע שהיא נחטפה – צחקנו, אבל היא באמת נחטפה. השיח, התרבות, התקשורת, האקדמיה בעולם – חלקם אכן נחטפו. התנתקו לחלוטין מחללית האם שיש בה אמת ויושר.
לא חזרתי השבוע אל הילדה שהתחפשה לגרטה, אבל זה בהחלט היה שבוע של הסרת תחפושות ומסכות.
2 כבר נכתב כאן על הנשמות היקרות שעלו למעלה מאז שמחת תורה תשפ"ד, ועל ההשפעה שלהן עלינו. השבוע פנתה אליי דנה כהן, עם עוד סיפור.
בעלה אביעד יצא ב-7.10 יחד עם חברי כיתת הכוננות של היישוב שלומית להציל את המושב פרי גן, ונפל. בימים אלה חל יום הולדתו ה-43. "אחד הדברים שאפיינו אותו היה ההקפדה על מצוות כיבוד הורים", היא סיפרה בסרטון שהפיצה. "הוא זרח דרך המצווה, דרך הקשר עם הוריו, אושרה ויצחק. אם תוכלו לעשות משהו קטן בנושא, זה ישמח אותנו".
כעבור יומיים היא חזרה אליי, עם מבול תגובות מרגשות שקיבלה: "החלטתי לצלצל להורים בבוקר בנחת ולא בלחץ דקה לפני סוף היום. וגם תיכננתי לראשונה מה לספר להם. לא שיחה טכנית על אוטומט", כתב לה מישהו. ועוד: "ראינו את הסרטון שלך בדרך להורים לשבת, עצרנו במשתלה עם כל הילדים ובחרנו זר פרחים חגיגי עבורם. אף פעם לא הבאנו להם פרחים. הם ממש התרגשו". "היינו בשבת במלונית ליד הדיור המוגן של חמי וחמותי. כשדיברתי עם הפקיד במלונית על כל הסידורים שלפני, הסברתי לו שהוא עוזר לנו לקיים מצוות כיבוד הורים, לזכר אביעד. הוא ממש התרגש". "אני כבר יומיים שולחת להורים הרבה יותר סרטונים ותמונות של הנכדים, אני יודעת כמה זה משמח אותם". נערה צעירה כתבה: "החלפתי את אמא שלי בתורנות בישול לנשים שהבעל שלהן במילואים, וגם ניקיתי את הבית לפני שההורים חוזרים".
והתגובות הגיעו גם מחו"ל. סטפני סוקול מניו-יורק סיפרה לדנה: "אני מצלצלת עכשיו לאמא שלי וגם לחמותי לשיחה אמיתית, לא על הדרך, ואני גם מתרגמת את הסרטון שלך לאנגלית ומפיצה אצלנו בקבוצות בשכונה".
אבל השיא היה ההודעה כי לעילוי נשמתו של אביעד, הסתיים סכסוך משפחתי בן עשור: "אחרי הסרטון, הזמנתי את אבא שלי אלינו", כתבה אישה שדנה לא מכירה. "אנחנו בנתק ארוך. שבע שנים אנחנו בבית חדש, והוא עוד לא היה פה. מחר הוא מגיע. הכנתי את הילדים. הלוואי שנתקדם בכל פעם בצעדים קטנים ומלאי אור בקשר שלנו מעכשיו. תודה!".
חשבתי לעצור כאן, אבל אז כתבה לי רווית, אמא של דביר רסלר שנפל בשמחת תורה, במוצב בעוטף. התחקיר שפורסם לאחרונה מתאר את גבורתו. היא כלל לא שמעה על המיזם של דנה כהן, אבל השבוע חל יום הולדתו של דביר.
"דביר היה סמל של כיבוד הורים", מספרת רווית. "חשבנו שידענו עליו הכל, אבל עכשיו חברים שלו מספרים לנו דברים מרגשים וחדשים: אנחנו בית דתי. דביר הלך בלי כיפה. כשחברים היו מציעים לו לצאת איתם בשבת לבלות, הוא אמר: 'אני לא יוצא, אני יודע שזה יצער את אמא שלי'. הם ניסו לשכנע: 'היא לא תדע' אבל הוא ענה: 'גם אם לא, אני לא פוגע בהורים'. הוא עמד בלחץ ונשאר מנהיג ומקובל. החברים שלו אומרים לנו: 'הייתם הדבר הכי חשוב לו'. ביום שדביר נשלח למלא את שליחותו בעולם הזה, יום הולדתו, אנחנו מבקשים לתת לו מתנה, ומבקשים מהציבור להמשיך את שליחותו. נשמח לשמוע על יוזמות שלכם לחיזוק המצווה".
יום הולדתו של דביר הוא היום, י"ז סיון. כל אחד יכול להוסיף לשרשרת הזו את הסיפור הקטן-גדול שלו.
3 עדכון לסיום:
• פרשת השבוע היא פרשת בהעלותך, הפרשה השלישית בספר במדבר.
• אחרי כל ההכנות בפרשות הקודמות, פרשת בהעלותך מתארת את תחילת המסע של בני ישראל במדבר, מהר סיני שבו קיבלנו את התורה – לארץ ישראל, המקום שבו אנחנו אמורים לקיים אותה.
• המסע מתחיל ברצף של נושאים אופטימיים וחגיגיים: המצווה להדליק את נרות המנורה במשכן (הדלקת נרות השבת מסמלת זאת עד היום אצלנו בבית), חגיגת הפסח הראשונה אחרי יציאת מצרים, קביעת חג פסח שני למי שלא היה יכול לחגוג את פסח במועדו, השימוש בחצוצרות כדי להקהיל את העם ולהכין אותו למסעות, ועוד.
• אבל בפרשה מופיעות גם בעיות ומריבות של בני ישראל, שמתלוננים על המסע ועל התנאים, ואפילו מביעים געגוע לארץ מצרים. לכן משה רבנו מקבל הוראה – למצוא עוד 70 אנשי רוח ולהכשיר אותם לעזור לו, כדי שיחנכו את העם ויחזקו אותו מבחינה רוחנית. בלי מוטיבציה ומשמעות – המסע לא יצליח.
• בין הפסוקים המפורסמים בפרשה: "קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ" – אומרים זאת עד היום בבתי הכנסת כשמוציאים את ספר התורה מארון הקודש. וגם המילים של משה רבנו אל יתרו: "ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל". מול כל האתגרים, אלוקים רוצה בטובתנו, מדבר עלינו טובות.
שבת שלום.
הסטטוס היהודי: "האדם נמצא בחייו בשני סוגי מצבים – בבית או בדרך. בבית הוא מוגן ושמור, באווירה מוכרת, אבל הדרך מלאה בסכנות ואתגרים. ספר במדבר הוא ספר מיוחד – זה ספר הדרך. מסע של 40 שנה במדבר. הספר מלמד אותנו איך האדם ממשיך את המשימה האלוקית שלו גם במדבר, איך התורה והערכים שלו מקיפים את כל חיי המציאות, בכל מסעות חייו" (חנן פורת)
